יציאה בעינן לשמה - דכתיב (דברים כד) וכתב לה לשמה:

הוייה דכסף לא בעינן שתהא לשמה - שתהא צורת הדינר טבועה לשמה:

הדר פשטה - ויצאה והיתה שהרי עיקר שהשטר קונה באשה מכאן למדנו:

שלא מדעתה - קודם הכתיבה לא נמלך בה ואח"כ הודיעה וקבלתה ובגדולה קאי והוא הדין בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אביה:

מה יציאה שלא מדעתה - שהרי על כרחה היא מתגרשת:

דעת מקנה - היינו בעל שהקנה אותה בגט זה לעצמה ופוטרה ממנו ובעינן שיכתוב מדעתו דכתיב וכתב לה:

אף כאן דעת מקנה - דהיינו האשה שנקנית לבעל:

מאי לאו שטרי אירוסין ממש - כגון בתך מקודשת לי:

שטרי פסיקתא - התנאים שביניהם וממון שפוסקין זה לזה:

באמירה - בלא קנין שהקידושין הן גמר הדבר דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרי ומקני ובאותן התנאים קאמר שהעדים אין רשאין לכתוב עליהם שטר אלא מדעתם דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא כמלוה בשטר:

אמר קרא בעולת בעל - כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל:

כעורה זו - בתמיה וכי אינה מקובלת עליך שאתה מחזר ללמדה ממקום אחר:

עד דמקדש - בכסף והדר בעיל כדכתיב כי יקח דהיינו כסף והדר ובעלה:

א"כ - דהכי קאמר קרא דבעינן כסף וביאה ובלאו ביאה לא מקדשה:

נערה מאורסה דבסקילה כו' - הלכך ע"כ כי יקח הוו קידושין לעצמן ובעלה הוו קידושין לעצמן בלא כסף ומשכחת סקילה בקידושי כסף בלא ביאה:

בעולה היא - וסקילה בבתולה כתיבא (דברים כב) כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וגו' ודרשינן (כתובות דף מח:) בתולה ולא בעולה שהבעולה בחנק כשאר אשת איש:

שלא כדרכה - דאיתקוש משכבות להדדי דכתיב (ויקרא כ) משכבי אשה שתי משכבות וקרינא בה כי יקח ובעלה ואכתי בתולה היא:

א"ל אביי - ליכא לאוקמי הכי דאי בא עליה ארוס שלא כדרכה תו לא הויא בסקילה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי גבי באו עליה עשרה שלא כדרכה ואמרו כולן בסקילה אלא באחר שאינו בעלה אבל בעלה עושה אותה בעולה בשלא כדרכה דילפינן לה מבעולת בעל כדלקמן:

ועדיין היא בתולה - שבאו כולן עליה שלא כדרכה:

הראשון בסקילה - לקמן יליף טעמא בשמעתין:

משכחת לה - דבסקילה:

שקידשה בשטר - וההיא לא בעיא ביאה:

דהואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס - בלא ביאה הלכך אם לאו דר' יוחנן הוה אמינא לגבי כסף עד דמקדש ובעיל אבל השתא דנפקא לן מבעולת בעל דבבעילה לחודה מיקדשה ע"כ כי יקח דיליף קיחה קיחה אגמריה דבכסף לחודה מיקדשה דאי עד דמקדש ובעיל כסף מאי אהני:

לאחרת - אשתו:

א"כ - דלא אשמעינן אלא קידושי ביאה לכתוב ובעל מאי ובעלה זו ולא אמה העבריה:

ולרבא דאמר - לקמן בפ' שני גבי מקדש אחת משתי אחיות סתם לא הוו קידושין הואיל ואין ראויין לביאה שאינו ידוע איזו אשתו ואיזו אחות אשתו שהיא בכרת ואמר רבא בר אהינא אסברה לי חכם אחד ששמו בר אהינא לימדני טעם זה מן המקרא כי יקח ובעלה קיחת כסף הראויה לבעילה הוא דהויא קיחה מנא ליה הא דדרשי' ליה לכדרבי ולמעוטי אמה:

א"כ - דלקידושי ביאה ולמעוטי אמה ותו לא יליף מינה לכתוב או בעלה:

מאי ובעלה - משמע דקאי נמי אקיחה למילף הך דבר אהינא:

האי סברא - דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה:

תוספות

הן הן הדברים הנקנים באמירה. תימה דבפרק שני דייני נזירות (כתובות קט.) תנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה ולמה תשב ישאנה ויקרא חמיו לדין כיון דהן הן דברים הנקנין באמירה וי"ל שהחתן אינו רוצה לטרוח בב"ד ולמיקם בדינא ורשב"ם פי' דדוקא כשמתוך התנאים עמדו וקדשו אז נקנים באמירה ומדקדק מדקתני עמדו וההוא דשני דייני גזירות מיירי בשלא קדשו מתוך הדברים ומ"מ מאחר שהסכימו על כך תשב עד שתלבין ראשה ומיהו אין ראיה מלשון עמדו דאורחיה דגמרא בהכי כמו קטנה שלא מיאנה (והגדילה) ועמדה ונשאת ביבמות פ' ב"ש (דף קח.) ור"ת פי' דהא דאמר נקנים באמירה בנישואין ראשונים דוקא שהאב משיא את בתו ויש לו קירוב דעת גדול אצל חתנו אבל התם מיירי בשניים וכן היה אומר ר"ת אין נקנין באמירה אלא כשהאב פוסק אבל אחיה ואמה לא: