שן דחלב - שן שינק בה דעתיד להחליפה כגון בעבד קטן:

לחפשי ישלחנו - ריבה לו שלוחים מדלא כתיב חפשי הוא או יצא חפשי:

בטל ממלאכתו - העין נסמת מראות והשן מללעוס:

ודילדל בו עצם - השמיטו ממקומו ומחובר בבשר:

יוצא בו לחירות - אם עצם שאינו חוזר הוא וסופו ליבש וליפול ואע"ג דליכא ביטול מלאכה דהא עצם דזקן לאו מידי הוי עביד כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי אברים:

ריבויא הוא - אינו לשון כלל להיות נידון בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט וריבה וריבה הכל:

וצמתה - יבשה:

א"כ - דלא ממעט מידי מיעוט דשן ועין למאי מיעט:

בכולן - אראשי אברים קאי:

וצריך גט שחרור - להתירו בבת חורין:

שהתורה זכתה לו - דכתיב בהדיא:

אי כתב חפשי לבסוף כדקאמרת - דלאו חיפושו אלא בשילוח:

השתא דכתיב לחפשי ישלחנו הוה ליה חפשי מעיקרא - וכי אתא ישלחנו לשאר ראשי אברים אתא:

כנגד עינו - שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש:

ושברו - בקול:

משלם נזק שלם - כסומכוס מוקמינן לה בב"ק דאמר בהמה שהזיקה בצרורות משלם נזק שלם:

ושברו את הכלים - בקולם:

חצי נזק - כדין צרורות לרבנן דפליגי עליה דסומכוס בב"ק ואמרי אינו משלם אלא חצי נזק צרורות:

שאני אדם דבר דעת הוא - האי ניזק וכי מיבעית מדעתיה קא מיבעית שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום:

וכהתה - ולא נסמית לגמרי שרואה במקצת:

אם יכול להשתמש - במראה זה:

וצריכי - הני תרתי יצא לחירות לאשמועינן דהיכא דאין יכול להשתמש אע"ג דלא סמאה לגמרי הויא השחתה והיכא דסמאה לגמרי אע"ג דכהויה הויא מעיקרא הואיל והיה יכול להשתמש למראיתה בדוחק הויא השחתה:

והשתא נהורא כחישא - שאין יכול להשתמש:

דמעיקרא נמי נהורא כחישא - ואע"ג דיכול להשתמש בו אימא לאו עין הוא:

לחתור לו שינו - לנקרה ולגרר סביב מושבה:

לכדתניא הושיט ידו למעי שפחה - להוציא עוברה פטור דלא נתכוין לעין כלל אבל כחול לי עיני דנתכוין לעין אע"ג שלא נתכוין לשחתה חייב:

מושחת - נפקא לן הא דר"א פרט לזה שלא נתכוין לשחת כלל ושחתה משמע בעסוק בה הכתוב מדבר ואפ"ה מתכוין לשחתה בעינן:

וחטטה - הוציאה לחוץ:

ותנא תונא - כלומר מצינו תנא שלנו המסייענו בזאת:

ואין תמות וזכרות בעופות - האי קרא דריש הנאמר בכל (כלל) הקרבנות (ויקרא כב) איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו' לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים מדלא כתיב לרצונכם זכר תמים ולישתוק לימדך שאין מקפיד על תמות וזכרות אלא על אלו:

נחטטה עינה - אלמא אף על גב דסמויה מעיקרא כי חטטה משוי ליה מומא:

תוספות

הואיל ומדרש חכמים הוא. פי' משום הכי אמר דבשאר דברים צריך גט שחרור וא"ת ומה בכך הואיל ומדרש חכמים הוא והלא כמה גופי תורה תלויין שאינם באין אלא מכח דרשה לכן נראה לר"ת דגט זה אינו אלא מדרבנן דחיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה לפי שאין המדרש ידוע לעולם לכך תקנו גט שחרור וריב"א פירש דודאי שן ועין דכתיב בהדיא בקרא ועלייהו כתיב לחפשי ישלחנו דמשמע חפשי מעיקרא ובהא פשיטא ליה דלא גמר שילוח שילוח מאשה ולכן א"צ גט שחרור אבל שאר אברים דלא נפקי אלא מיתורא דישלחנו ודאי בהכי גמירי שילוח שילוח מאשה ולכך צריך להו גט שחרור:

תרנגול שהושיט ראשו וכו'. בתרנגול גרסינן נזק שלם ובסוס שצנף חצי נזק וכן מוכח בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף יח:):

מיבעי ליה לכדתניא הרי שהושיט כו'. השתא משמע דכ"ע דכשלא נתכוין לעין פטור ותימה דבפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כו:) אמר רבה היתה מונחת לו אבן בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לעין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן וי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא שהוא מתכוין לטובה ולא נתכוין לעין כלל אבל ההיא דהתם הוי דומיא לכחול לו עין וסמאה דאיכא חדא לטיבותא שנתכוין לרפאות וחדא לריעותא שנתכוין לעין:

סמויה וחטטה יוצא בהן לחירות. ואע"ג דלעיל אמר כהויה וסמאה אם אינו יכול להשתמש בה כבר אין יוצא בהן לחירות והכא כיון דסמויה משמע שלא היה יכול להשתמש בה כבר מ"מ הכא שאני דחטטה עשאו מחוסר אבר:

[ותנא תונא כו'. תימה דלא דמי לעוף דמתחילה לא היה בו דבר שראוי לפסול בו דאפילו עינו סמויה בו לא היה פסול אבל עבד הרי היה בו מתחילה דבר הראוי לצאת בו. ת"י]:

ת"ל מן העוף ולא כל העוף. תימה ל"ל קרא כיון דמחוסר אבר פסול לבני נח כדדרשינן בפ"ק דע"ז (דף ה:) ובפ"ב דזבחים (ד' קטז.) מכל החי מכל בשר הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה וי"ל דאי לא כתב קרא גבי ישראל הוה מוקמינן קרא דבני נח בישראל ולא לבני נח כדאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח א"נ ה"א כיון דאישתרי בעל מום בעופות טפי מבהמה אישתרי אפילו מחוסר אבר וקרא דכתיב איירי בבהמה: