כחצר הניזק דמי.
דאי כחצר המזיק דמי, לימא ליה מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי?
דאיבעיא להו, פי פרה כחצר הניזק דמי או כחצר המזיק דמי?
ואי אמרת כחצר המזיק דמי, שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה?
אמר רב מרי בריה דרב כהנא כגון שנתחככה בכותל להנאתה, וטנפה פירות להנאתה.
מתקיף לה מר זוטרא, והא בעינא "כאשר יבער הגלל עד תומו" וליכא?
רבינא אמר, דשף צלמי.
רב אשי אמר, דפסעי פסועי.
ת"ש: "שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש, פטור".
מאן פטור?
משסה פטור, וחייב בעל כלב.
ואי אמרת כחצר המזיק דמי, לימא ליה: "מאי בעי ידך בפומיה דכלבאי?"
אימא: "פטור אף משסה".
ואיבעית אימא, דאפקיה לניביה וסרטיה.
ת"ש: "השיך בו את הנחש.
רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים".
ואמר רב אחא בר יעקב, כשתימצי לומר, לדברי ר' יהודה ארס נחש בין שיניו הוא עומד, לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור.
לדברי חכמים, ארס נחש מעצמו מקיא, לפיכך נחש בסקילה ומכיש פטור.
ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי, לימא ליה: "מאי בעי ידך בפומא דחיוואי?"
לענין קטלא לא אמרינן.
ומנא תימרא?
דתניא, "הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית, ומת - השור בסקילה, ובעלים פטורים מן הכופר".
בעלים פטורין מן הכופר מ"ט?
דאמר ליה: "ברשותי מאי בעית?"
שורו נמי לימא ליה: "מאי בעית ברשותי?".
אלא לענין קטלא לא אמרינן.
הנהו עיזי דבי תרבו, דהוו מפסדי ליה לרב יוסף.
א"ל לאביי, זיל אימא להו למרייהו, דליצנעינהו.
אמר ליה, אמאי איזיל? דאי אזילנא אמרי לי, לגדור מר גדירא בארעיה.
ואי גדר, שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה?
כשחתרה.
אי נמי, דנפיל גודא בליליא.
מכריז רב יוסף, ואיתימא רבה, דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה, הני עיזי דשוקא דמפסדי, מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין.
אי ציית, ציית. ואי לא, אמרין ליה: "תיב אמסחתא, וקבל זוזך":
משנה
איזהו תם ואיזו מועד?
מועד, כל שהעידו בו שלשה ימים.
ותם, משיחזור בו שלשה ימים.
דברי ר' יהודה.
רבי מאיר אומר, מועד שהעידו בו שלשה פעמים.
ותם, כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח:
גמרא
מאי טעמא דר' יהודה?
אמר אביי, (שמות כא, כט) "תמול" חד. "מתמול", תרי. "שלשום", תלתא. "ולא ישמרנו בעליו", אתאן לנגיחה רביעית.
רבא אמר, "תמול" "מתמול" חד. שלשום, תרי. "ולא ישמרנו", האידנא, חייב.
ור"מ, מ"ט?
דתניא: "א"ר מאיר,
כחצר הניזק דמיא - ושדה אחר קרינא ביה:
ואי אמרת כו' - גמרא קמהדר כלומר אמאי מספקא לך פשיטא דכחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי א"כ שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה:
נתחככה בכותל - דתולדה דשן היא אבל שן ממש לא דאמר ליה פי פרתי רשותי היא:
וטנפה פירות - ע"י גלגול כעין שעושין סוסים וחמורים ובלעז וולט"ר:
והא בעינן עד תומו - דמכליא קרנא דהא ובער זה השן מיבער הגלל עד תומו נפקא לן בפ' קמא (דף ב:) והכא ליכא תומו שעדיין האבנים והפירות בעין:
דשף צלמי - כשנתחככה בכותל מחקה צורה שעליו דאיכא תומו:
דפסעי פסועי - כשנתגלגלה על הפירות תחבתן בטיט ואי אפשר ללקטן. לישנא אחרינא דפסאי פסואי כמו פסו אמונים (תהלים יב) כלומר ששפכה משקה בגלגולה דכליא ופסיא קרנא:
פטור משסה - דגרמא בנזקין פטור:
דאפקיה לניביה - שהוציא שיניו וסרטו דלא הכניס ידו לתוך פיו:
השיך בו את הנחש - שנטל את הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנסה לתוכו ונשכו ומת:
מחייב - מיתה:
בין שיניו עומד - ובלא כוונת הנחש יצא הארס:
לפיכך מכיש בסייף - דהוה ליה כאילו הרגו בסייף שהורג ממש הוא ולא גורם:
נחש בסקילה - כדין שור הורג אדם דכתיב השור יסקל (שמות כא):
לענין קטלא - הריגת נחש:
לא אמרינן - מאי בעי ידך כו' ואפילו כחצר המזיק דמיא אינו פטור אלא נהרג אלא לענין נזקין אמרינן מאי בעית ברשותי כדתנן בפ"ק (דף ט:) חוץ מרשות המיוחדת למזיק ומיבעיא לן פי פרה אי כחצר המזיק דמי או לא עד דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה:
בי תרבו - שם משפחה:
דסלקין לעילא - מבבל לארץ ישראל:
ודנחתין לתחתא - מארץ ישראל לבבל הוו בקיאין בדין זה:
עיזי דשוקא - דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא:
מתרינן במרייהו - אי מפסדן אפילו ברשות הרבים:
תיב אמסחתא - מקום מעמד הקצבים:
וקביל זוזך - אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימן:
מתני' משיחזור בו שלשה ימים - שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו:
שלשה פעמים - ואפילו ביום אחד:
גמ' אתאן לנגיחה רביעית - שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם מעלייה נ"ש אבל אשלישית פלגא נזקא הוא דמשלם:
ולא ישמרנו האידנא - בנגיחה שלישית חייב עליה נזק שלם:
וזה הלשון לאו דוקא דהכא לא שייך לשון זה שהכלב לקח מעצמו אלא כלומר כיון דגזירת הכתוב דבעי' אכילה בחצר הניזק ואי פי פרה כחצר המזיק אפילו כי אכלה בגדיש דבעל החררה הוי אכילה בחצר המזיק ואגב דשייך לשון זה בנתן אחר לתוך פיה נקט ליה ומייתי משיסה בו את הכלב דשסוי מיקרי אפילו הכניס יד חבירו בפי הכלב או הנחש והשיך היינו דתחב ודחק שיני הכלב ונחש בבשר חבירו וא"כ אמאי חייב בעל הכלב והלא ידו בחצר המזיק הוא ולימא ליה מאי בעי ידך בפומא דכלבאי והא דקאמר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה אף על גב דמשכחת לה שפיר כגון שהלקיחה היתה בחצר הניזק אלא משום דפשטיה דקרא משמע שהביעור היתה בחצר הניזק קבעי היכי משכחת לה ובריש מסכת שבת (דף ג:) איכא נמי תפשוט מסוגיא דשמעתין דקאמר תפשוט מדבעי רב ביבי בר אביי:
תא שמע שיסה בו את הכלב. ותימה דאמאי לא משני לענין קטלא לא אמרינן כדאמרינן בסמוך דהך משנה היא רישא דהשיך בו את הנחש דמייתי בתר הכי בפ' אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) ושמא משמע ליה רישא בין לענין מיתה בין לענין נזקין ולקמן נמי מייתי לה גבי בעיא משסה כלבו של חבירו:
דאפקיה לניביה וסרטיה. הו"מ לשנויי' כגון שלא הכניס יד חבירו אלא הכלב עצמו לקחה כששיסהו אלא דמשני לפי מה שסבור דמיירי כשהושיט לו ידו:
יכלי למימר לגדור מר גדירא בארעיה. היה נשמט אביי שלא היה חפץ לילך לשם דהתנן (לעיל דף יט:) אכלה מתוך החנות משלמת כו' ולא אמרינן היה לו לנעול חנותו וכן אכלה מצידי הרחבה ולעיל נמי לא פריך דליפטר בעל הכלב מן החררה ורב אלפס פסק כרב יוסף וליתיה לדאביי דדחויא בעלמא הוא:
הנהו עיזי דשוקא כו'. דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה ואע"ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי למיקם בהדייהו לדינא וזימנין נמי דליכא סהדי אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה יכול לומר כשיזיק ישלם כדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו דאמר ליה זיל אצנעינהו ולא אמר ליה זיל שחטינהו:
איזהו מועד כו'. אומר ר"י דהא דאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) דסתם לן תנא דשור המועד כרשב"ג דאמר בשלש זימנין הוי חזקה לא משום דתיהוי פלוגתייהו בשור המועד דמקראי דרשינן:
שיהו התינוקות כו'. אף על גב דאדם אית ליה מזלא מ"מ כיון שנעשה שפל כל כך שהתינוקות ממשמשין בו ודאי חזר לקדמותו ולא בא ר"מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דאיכא חזרה כגון ע"י תינוקות וג' פעמים ביום אחד נראה דאין מועיל לדידיה לחזרה אע"פ שמועיל להעדאה דה"נ אשכחן לר"ש דבשלשה פעמים הוי מועד ובחזרה בעי ג' ימים:
ולא ישמרנו האידנא חייב. פי' בקונטרס בפי' ראשונה דלרבא בפעם ג' חייב נ"ש צ"ל לפי' הא דקאמר לקמן דאתו ג' כיתי סהדי בחד יומא דלמ"ד לייעודי תורא אייעד ומשלמין בעלים נ"ש אע"פ שלא ידעו תחלה ואינו נראה דוהועד בבעליו כתיב ואח"כ אם לא ישמרנו משלם נ"ש וברייתא דלקמן קתני דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בפני בעלים וא"כ אפילו למ"ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים תחלה וכי אתו ג' כיתי סהדי בחד יומא והעידו בבעלים לא ישלמו בעלים נ"ש עד נגיחה ד' ורש"י עצמו חזר בו משום דבריש חזקת הבתים (ב"ב דף כח. ושם) קאמר סתמא דגמרא אי מה שור המועד עד נגיחה ד' לא מיחייב כו' ופי' דמשמעות דורשין איכא בינייהו