פטורין.
ר' יהודה בן בתירא אומר, בזה אחר זה, האחרון חייב. מפני שקירב מיתתו.
בא שור וקבלו בקרניו: פלוגתא דר' ישמעאל בנו של יוחנן בן ברוקא ורבנן.
דתניא (שמות כא, ל) "ונתן פדיון נפשו", דמי ניזק.
ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר, דמי מזיק".
ואמר רבה, נפל מראש הגג ונתקע באשה, חייב בד' דברים. וביבמתו, לא קנה.
חייב בנזק בצער בריפוי בשבת, אבל בשת לא.
דתנן: "אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין".
ואמר רבה, נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה, והזיק ובייש, חייב על הנזק, ופטור בד' דברים.
ברוח מצויה והזיק ובייש, חייב בד' דברים, ופטור על הבשת. ואם נתהפך, חייב אף על הבשת.
דתניא: "ממשמע שנאמר: (דברים כה, יא) "ושלחה ידה", איני יודע שהחזיקה? מה ת"ל "והחזיקה"?
לומר לך, כיון שנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש.
ואמר רבה, הניח לו גחלת על לבו ומת, פטור.
על בגדו ונשרף, חייב.
אמר רבא, תרוייהו תננהי.
על לבו, דתנן: "כבש עליו לתוך האור או לתוך המים ואינו יכול לעלות משם ומת, חייב.
דחפו לתוך האור או לתוך המים ויכול לעלות משם ומת, פטור".
בגדו, דתנן: "קרע את כסותי שבר את כדי, חייב.
על מנת לפטור, פטור".
בעי רבה, הניח גחלת על לב עבדו מהו?
כגופו דמי או כממונו דמי?
אם תמצא לומר כגופו דמי, שורו מהו?
הדר פשטה, עבדו כגופו, שורו כממונו:
פרק ג
משנה
המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה, פטור.
ואם הוזק בה, בעל החבית חייב בנזקו:
גמרא
פתח בכד, וסיים בחבית?
ותנן נמי: "זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זה, פטור", פתח בחבית וסיים בכד?
ותנן נמי, "זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבית של דבש ושפך זה יינו והציל את הדבש לתוכו, אין לו אלא שכרו", פתח בכד וסיים בחבית?
אמר רב פפא, היינו כד היינו חבית.
למאי נפקא מינה?
למקח וממכר.
היכי דמי?
אילימא באתרא דכדא לא קרו חבית וחבית לא קרו כדא, הא לא קרו לה.
לא צריכא, דרובא קרו לה לכדא כדא ולחביתא חביתא, ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא, מהו דתימא זיל בתר רובא,
פטורין - דבעינן שיכה כל נפש אדם כל הנפש ואין כאן מכה כל הנפש ופטורים ממיתה לר' יהודה בן בתירא חייב זה שקיבלו בסייף מפני שקירב את מיתתו:
בא שור - מועד:
וקבלו בקרניו - ומת:
פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן - לענין כופר לר' ישמעאל דאמר כופר במזיק שיימינן משלם כופר אבל לרבנן דשיימינן בניזק האי לא הוה ליה דמים ופטור:
ונתקע באשה חייב בד' דברים - וכגון שנפל ברוח מצויה דהוה ליה קרוב למזיד:
וביבמתו לא קנה - אע"פ ששנינו (יבמות דף נג:) הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד קנה הני מילי היכא דנתכוין לביאת אשה אחרת אבל זה לא נתכוין לשום ביאה הלכך לא קנה ואם חזר ועשה אחד מן האחין בה מאמר פסלה עליו:
ואם נתהפך - [לאחר] שהתחיל לנפול דנתכוין לנפול על האדם להנאתו:
חייב אף על הבשת - אע"פ שלא נתכוין לשם בשת:
על לבו ומת פטור - שהיה לו לסלקה:
חייב - דהא דלא סלקה סבר אתבעיניה ליה בדינא ויפרע לי:
כבש עליו - שתקפו שם עד שמת:
חייב - דה"ק ליה אם תרצה קרע ושלם אבל פירש לו ע"מ פטור:
עבדו כגופו דמי - ואם הניח אדם גחלת על לב עבדו פטור שהיה לו לעבד לסלקה:
שורו כממונו - שאין בו דעת לסלקה וחייב:
מתני' המניח את הכד ברשות הרבים: ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור - בגמרא מפרש טעמא:
ואם הוזק בה - הנתקל: בעל החבית חייב בנזקו
בעל החבית חייב - מפרש בגמ':
גמ' נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור - שלשניהן רשות להלך:
פתח בחבית - דקתני זה בא בחביתו:
וסיים בכד - דקתני נשברה כדו של זה כו':
והציל את הדבש לתוכה - מפני שהדבש דמיו יקרים:
שכרו - כשאר פועל ואין בעל הדבש משלם דמי היין:
פתח בכד - דקתני וזה בא בכדו של דבש וסיים בחבית דקתני נסדקה חבית של דבש:
למקח וממכר - שביד המוכר לתת לו איזה שירצה ואפילו התנה עמו חבית דמשמע גדולה נותן לו כד שהיא קטנה:
כבש עליו כו'. באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) מפרש דרישא נקט כבש לרבותא וסיפא נקט דחפו לרבותא:
קרע כסותי חייב. תימה היכי מייתי ראיה דלמא שאני הכא שהיה לו להסיר הגחלת מעל בגדו תדע מדנקט רבה על בגדו חייב מכלל דעל בשרו פטור והתם לקמן (דף צב.) תנן סמא את עיני אפי' על מנת לפטור חייב אלא ע"כ על בשרו פטור משום שהיה לו להסיר כמו בעל לבו ומת וי"ל דהא פשיטא ליה דמעל בשרו יסיר הגחלת ומעל בגדו לא חייש ולא איצטריך לאתויי ראיה אלא שלא תאמר כיון שמניח על בגדו והוא שותק א"כ דעתו הוי שיפטר דהא אשכחן אפי' במצוה לקרוע דחייב:
הניח גחלת על לב עבדו כו'. כשעבד כפות ורבו עומד אצלו איירי כדפרישית לעיל (דף כב: ד"ה והיה) ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק ולהכי מספקא ליה שמא לא יחוש הרב לסלקו מפני שישלם . לו דמי נזקו:
מתני' המניח. ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא. תרוייהו צריכי שאם התנה לתת לו כד והקנה לו בסודר ונתחייב הלוקח לתת דמים יכול הלוקח לומר לא אתן לך דמים אם לא תתן לי חבית דקרי ליה לחביתא כדא לפי שהוא מוחזק ולא אזלינן בתר רובא ואם התנה לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים יכול לומר לו המוכר לא אתן לך אלא כד דקרי לכדא חביתא ולא אזלינן בתר רובא ואומר ר"ת דאפי' רב דאמר בפרק המוכר פירות (ב"ב דף צב. ושם ד"ה וליחזי) ולקמן בהפרה (דף מו.) הולכין בממון אחר הרוב גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הכא מודה שיכול המוחזק לומר למוציא אע"פ שהרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסתא דאדרבה יאמר הלוקח למוכר אתה הטעתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא וא"ת ונחזי אי דמי כדא אי דמי חביתא כדפריך לקמן בריש הפרה (שם) ובהמוכר פירות (ב"ב דף צב.) וניחזי אי דמי רדיא לרדיא ושם אפרש בע"ה דאפילו לרבנן דפליגי אר' יהודה בהמוכר את הספינה (שם דף עז:) גבי מכר הצמד לא מכר הבקר דלית להו הדמים מודיעים פריך וי"ל דלא שייכא הכא הודעת דמים דקרובים דמי הכד לדמי החבית א"נ שמכר לו כדים או חביות שוה מאתים זוז ולא שייך לומר בזה הודעת דמים כלל ומיירי דאית ליה זוזי דלא שייך לומר שקול. כדך בזוזך ולספרים דגרסי בהפרה ובהמוכר פירות אי דליתנהו להנך זוזי צריך לאוקמי שיש ללוקח מעות המכר והקנה לו אגב קרקע או אחר כך הוזלו הכדים והחביות אי נמי הכי פירושו מהו דתימא זיל בתר רובא אע"פ שהדמים מסייעים למוחזק קמ"ל וה'ה דהוי מצי למימר איפכא מהו דתימא זיל בתר חזקה קמ"ל דאין הולכין בתר חזקה אלא אחר הרוב אם הדמים מסייעין לרוב אלא משום דמתניתין מוכחא דבא להשמיענו דלא אזלינן בתר רובא דכד וחבית חדא נינהו ולפי זה אתי שפיר טפי אליבא דרב מאליבא דשמואל מדשמעינן דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא שהדמים מסייעים למוחזק ולא שמעינן זה במקום דאין הדמים מסייעים: