והאי, בכוליה בעי דלודי ליה.
והאי בכוליה בעי דלודי כו' - וכי תימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ולא נרמי עליה שבועתא - לא חשיד אממונא. לפי שברצונו היה מודה בכולו אלא שאין בידו לפרוע וסבר עד דהוי לי [זוזי] ופרענא ליה:
והאי דלא אודי - אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה. סבר: עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה.
ואמר רחמנא: רמי שבועה עליה, כי היכי דלודי ליה בכוליה.
אבל העדאת עדים, דליכא למימר הכי
דליכא למימר הכי - שהרי כפר בכולו ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא:
אימא לא - קמ"ל ק"ו.
ומאי ק"ו?
ומה פיו שאין מחייבו ממון
פיו שאינו מחייבו ממון - בהודאתו. ולקמיה מפרש לה:
מחייבו שבועה
מחייבו שבועה - על השאר:
עדים שמחייבין אותו ממון
עדים שמחייבין [אותו] ממון - במה שהעידו:
אינו דין שמחייבין אותו שבועה!
אינו דין שיחייבוהו שבועה - על השאר:
ופיו אין מחייבו ממון?
והא "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"?
הודאת בעל דין כמאה עדים - ברייתא היא, בתוספתא דבבא מציעא, בפרק ראשון:
מאי ממון? - קנס.
ומה פיו, שאין מחייבו קנס - מחייבו שבועה,
פיו אינו מחייבו קנס - דילפינן (ב"ק דף עה.) מקראי: דמודה בקנס - פטור. "אשר ירשיעון אלהים" - פרט למרשיע את עצמו:
עדים שמחייבין אותו קנס - אינו דין שמחייבין אותו שבועה!
מה לפיו, שכן מחייבו קרבן,
פיו מחייבו קרבן - דכתיב: "והתודה אשר חטא, והביא" (ויקרא ה):
תאמר בעדים, שאין מחייבין אותו קרבן?
עדים אין מחייבין אותו קרבן - אם מכחישין אותו. דכתיב: (שם ד) "או הודע אליו", ולא שיודיעוהו אחרים:
הא לא קשיא.
רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה, דאמר: עדים מחייבין אותו קרבן - מק"ו.
דתנן: [כריתות י"א, ב] אמרו לו שנים: "אכלת חלב",
אמרו לו שנים אכלת חלב - שוגג:
והוא אומר: "לא אכלתי"
- רבי מאיר - מחייב. וחכמים - פוטרים.
אמר רבי מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל?
אמרו לו: מה אם ירצה לומר מזיד הייתי - יפטר.
אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם?
חומש ואשם - אם נשבע וכפר ממון והודה כתיב: "או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו'" (שם ה):
אשם, היינו קרבן.
אלא מה לפיו שכן מחייבו חומש?
הא, לא קשיא - רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה. כי היכי דמחייב ליה קרבן מק"ו, מחייב ליה חומש מקל וחומר.
אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה,
אינו בהכחשה ובהזמה - אם הודה לו במנה, ובאו עדים והכחישוהו לומר: "אינך חייב לו כלום" - אינו נפטר בכך, דהודאת בעל דין כמאה עדים:
תאמר בעדים, שישנן בהכחשה ובהזמה?
שישנן בהכחשה ובהזמה - שאם באו שנים עדים והכחישום או הזימום - אין זה משלם ממון על פיהם:
אלא אתיא מעד אחד.
ומה עד אחד שאין מחייבו ממון, מחייבו שבועה,
מחייבו שבועה - טענו חבירו: "מנה לי בידך", והוא אומר: "אין לך בידי כלום", ועד אחד מעידו שהוא חייב לו - הרי זה נשבע להכחיש את העד. דכתיב: (דברים יט) "לא יקום עד אחד באיש וגו' [לכל עון ולכל חטאת]", לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם - אבל לשבועה קם (שבועות דף מ.):
עדים שמחייבין אותו ממון, אינו דין שמחייבין אותו שבועה!
מה לעד אחד, שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע
מה לעד אחד - כלומר: היכי ילפת שבועה דשנים משבועה דעד אחד. מה לעד אחד שכן על מה שהעד מעיד הוא נשבע להכחישו::