צורת הדף באתר היברובוקס

 ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר' יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העיבור:

גמרא

מעשה לסתור?

מעשה לסתור - רישא תנא או כוליה דשוכר, או כוליה דמשכיר, ומייתי מעשה דיחלוקו ואם אמר לו וכו' דאיכא תרתי לישני, לשנה ולחדשים:

חסורי מחסרא והכי קתני: "ואם אמר לו בשנים עשר זהובים לשנה, מדינר זהב לחדש - יחלוקו".

יחלוקו - דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון:

ומעשה נמי בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש.

ובא מעשה לפני רבן שמעון ב"ג ולפני ר' יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור.

אמר רב: אי הואי התם, הוה יהיבנא ליה כוליה למשכיר.

מאי קא משמע לן, תפוס לשון אחרון.

הא אמר רב חדא זימנא?

דאמר רב הונא אמרי בי רב: "אסתירא, מאה מעי" - מאה מעי.

אסתירא מאה מעי מאה מעי - אם אחד אומר לחבירו בכמה חפץ זה, אמר לו אסתירא מאה מעי, ונתרצו מאה מעי חייב לו:

"מאה מעי, אסתירא" - אסתירא

ואם אמר מאה מעי אסתירא - חייב לו אסתירא, תפוס לשון אחרון:

אי מהתם הוה אמינא, פרושי קא מפרש.

אי מהתם - הוה אמינא טעמא לאו משום דאית ליה תפוס לשון אחרון, אלא דהאי כוליה לשון חד, אלא פרושי קמפרש, סלע גדול שהוא שוה מאה פרוטות.

וכי אמר מאה מעי אסתירא הכי אמר ליה מאה פרוטות רעות, שאינן שוות אלא סלע, אסתירא סלע מדינה, והוא חצי דינר, שהוא שמיני שבסלע צורי, כדאמרינן בהחובל (בבא קמא צ, א) בהתוקע לחבירו משלם לו סלע, והוא חצי דינר, וחצי דינר תשעים ושש פרוטות, שהפרוטה אחד משמונה באיסר, וחצי דינר שלש מעה כסף, שהן ששה פונדיונין, ופונדיון שני איסרין, הרי שנים עשר איסרין לחצי דינר, תן לכל איסר שמונה פרוטות, הרי תשעים ושש, וכי אמר ליה אסתירא מאה מעי סלע, שהוא יותר ארבע פרוטות, קאמר ליה, דסתם מעות פרוטות נינהו, אי לא פירש מעות כסף, ואי אפשר לומר דמאה מעות כסף קאמר, שאין לך סלע כזה, שאפילו סלע צורי אינו אלא עשרים וארבע מעות:

קמשמע לן.

ושמואל אמר: בבא באמצע חדש עסקינן

ושמואל אמר - מתניתין דתני יחלוקו:

בבא לבית דין באמצע החדש - ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר חדש זה, וכי מספקא לן איזהו לשון נתפיס אמרינן העמד ממון על חזקתו, ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה ודלמא לשון אחרון אית לן למיתפס, ומה שלא עבר מן החדש או יצא, או יתן לו שכרו העמד קרקע על חזקתה, בחזקת בעליה:

אבל בא בתחלת חדש, כוליה למשכיר.

כולן למשכיר - העמד קרקע בחזקת בעליה:

בא בסוף חדש - כוליה לשוכר.

בסוף החדש כולו לשוכר - העמד ממון על חזקתו:

מי אמר שמואל, לא אמרינן תפוס לשון אחרון?

והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו: "כור בשלשים אני מוכר לך - יכול לחזור בו, אפילו בסאה אחרונה.

יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה - ואף על פי שמשך אינה משיכה, דכוליה חד מקח הוא, ועד דמשך כוליה לא קני מידי:

כור בשלשים, סאה בסלע אני מוכר לך - ראשון ראשון קנה"?

ראשון קנה - כיון דאמר ליה סאה בסלע כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח, ומשיכת כל אחת קנאה:

התם טעמא מאי, משום דתפיס.

התם משום דתפיס הוא - ולעולם מספקא ליה לשמואל, הלכך מכי תפיס אין בנו כח להוציא מידו, העמד דבר על חזקתו:

הכא נמי קא תפיס.

ורב נחמן אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימת.

ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת - ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד, אלא מתחילת החדש נולד, והעמד קרקע על חזקתו, ונמצא שדר בשל חבירו, וצריך להעלות לו שכר:

מאי קמ"ל, תפוס לשון אחרון, היינו דרב?

אע"ג דאפיך מיפך.

אף על גב דאפיך מיפך - ואמר ליה מעיקרא דינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה קאמר רב נחמן כולו למשכיר, דטעמא לאו משום דתפוס לשון אחרון הוא, אלא ספוקי מספקא ליה, וספיקא שדי ליה אתחילת החדש, וקרקע בחזקת בעליה תעמידנו:

בעו מיניה מרבי ינאי: שוכר אמר: "נתתי".

שוכר אומר נתתי - שכר שנה:

ומשכיר אומר: "לא נטלתי".

על מי להביא ראיה?

אימת?

אי בתוך זמנו, תנינא?

בתוך זמנו - שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, והוא ביום אחרון של שנה:

אי לאחר זמנו, תנינא?

דתנן: "מת האב בתוך שלשים יום, בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה שנפדה.

לאחר שלשים יום, בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה"?

הכי גרסינן דתנן מת האב בתוך שלושים יום - בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה שנפדה, לאחר שלשים בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה, ובבכורות תני לה גבי בכור, דכתיב ביה (במדבר יח) מבן חדש תפדה, הלכך, מסתמא בתוך שלשים יום לא פדאו אביו, הלואי שיפרע אדם חובו בזמנו, וחייב הבן לפדות עצמו:

ומת לאחר שלשים - סתמיה פדוי, דפדאו האב בזמנו:

עד שיאמרו - השכינים ידוע לנו שלא פדאך אביך, שהוא צוה בשעת מותו, וגבי כהן לא שייך למיתני לשון יביא ראיה, דכהן לאו בעל דינו הוא, דאי בעי אמר ליה לדידך לא יהיבנא, אלא לכהן אחר, ולהכי תני עד שיאמרו לו, ומשיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו:

לא, צריכא.

ביומא דמשלם זמניה.

לא צריכא שתבעו לדין ביומא דמשלם זמניה - והוא אומר לו נתתיו בבקר:

מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה, או לא?

אמר להו ר' יוחנן תניתוה