^אמנין לערום שלא יתרום דכתיב (דברים כג, טו) ולא יראה בך ערות דבר אמר ליה לאו כהן הוא מר מאי טעמא קאי מר בבית הקברות א"ל לא מתני מר טהרות דתניא ר"ש בן יוחי אומר ^בקבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין שנאמר (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם אמר ליה בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא א"ל ואמאי אמר ליה דחיקא לי מילתא דבריה ועייליה לגן עדן אמר ליה פשוט גלימך ספי שקול מהני טרפי ספא שקל כי הוה נפיק שמע דקאמר מאן קא אכיל לעלמיה כרבה בר אבוה נפץ שדנהו אפילו הכי אתייה לגלימיה סחט גלימא ריחא זבניה בתריסר אלפי דינרי פלגינהו לחתנוותיה ת"ר (דברים כד, יב) ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכיב מאי קאמר אמר רב ששת הכי קאמר ^גואם איש עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך הא עשיר שכיב ועבוטו אצלך ת"ר המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואינו חייב להחזיר לו ועובר בכל השמות הללו מאי קאמר אמר רב ששת הכי קאמר המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו ועובר בכל השמות הללו אסיפא רבא אמר הכי קאמר המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו ^דבמה דברים אמורים שמשכנו שלא בשעת הלואתו ^האבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו ועובר בכל השמות הללו ארישא^[1] תני רב שיזבי קמיה דרבא (שמות כב, כה) עד בא השמש תשיבנו לו זו כסות לילה (דברים כד, יג) השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש זו כסות יום אמר ליה דיממא בליליא למה לי ודליליא ביממא למה לי אמר ליה איסמייה אמר ליה לא הכי קאמר עד בא השמש תשיבנו לו זו כסות יום שניתנה לחבול בלילה^[2] השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש זו כסות לילה שניתנה לחבול ביום אמר ר' יוחנן ^ומשכנו ומת שומטו מעל גבי בניו מיתיבי אמר ר' מאיר וכי מאחר שממשכנין למה מחזירין למה מחזירין רחמנא אמר אהדר אלא מאחר שמחזירין

רש"י[עריכה]

ערות דבר - בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערות דבר שמע מינה אין אדם מברך כשהוא ערום ותורם בעי ברכה והאי דבעי מיניה לענין תורם דהתם תנן (תרומות פ"א מ"ו) אין מגביהין תרומה ערום:

לאו כהן מר - דאיכא למ"ד דאליהו הוא פינחס דכתיב ביה קנא קנאתי וכן בפינחס בקנאו את קנאתי:

אין מטמאין - דגבי אהל כתיב אדם (במדבר יט) אדם כי ימות באהל:

בארבעה לא מצינא - בגירס' דארבעה סדרין כגון מועד ישועות נשים שהן נוהגות בזמן הזה כבזמן הבית וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ואמרי' (מנחות דף קי.) אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש:

בשיתא מצינא - בתמיהה זרעים אינו נוהג בחוצה לארץ וכן טהרות:

ספי - לקוט:

טרפי - עלין:

נפץ - אשקוש"ט בלעז:

סחט גלימא - נסחט ריח מתוך העלין לתוך טלית וקלטה טליתו את הריח:

וזבני' - לגלימ' בי"ב אלפי דינרי:

לא תשכב בעבוטו - הא עשיר שכיב בעבוטו:

מאי קאמר - וכי בשביל שהוא עשיר התירו לשכב על טליתו והרי הוא רבית אצלו שישתמש במשכונו חנם:

הכי קאמר לא תשכב ועבוטו בידך - אלא השיבנו לו כבוא השמש כדכתיב השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש: ה"ג המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואינו חייב להחזיר לו ועובר בכל השמות הללו. השב תשיב ולא תשכב בעבוטו ועד בא השמש תשיבנו לו:

מאי קאמר - דקתני אינו חייב להחזיר לו ועוד הדר תני עובר בכל השמות הללו (עובר בכל השמות הללו) השב תשיב לא תשכב בעבוטו ועד בא השמש תשיבנו:

אסיפא - אם לא החזיר:

ורבא אמר הכי קאמר וכו' - לא טעי תנא במאי דאתנייה חייב להחזיר לאוסופי ולמימר אינו חייב להחזיר אלא ודאי אינו חייב להחזיר נמי אתנייה והכי קאמר וכו' ושכח וחיסר ודילג מחייב להחזיר באינו חייב להחזיר:

שמשכנו שלא בשעת הלואתו - בבית דין:

אבל משכנו בשעת הלואתו - שהביא לו משכונו:

אינו חייב להחזיר - דקראי בחובלו לאחר הלואה כתיב דהיכא דאתייה ניהליה לאו חובלו הוא:^[3]

ארישא - אמשכנו שלא בשעת הלואתו ולא החזיר לו עובר בכל השמות הללו:

עד בא השמש תשיבנו לו - משמע בבוקר תשיבנו לו ויהא בידו עד בא השמש ויקח לו ממנו:

זה כסות לילה - לקמן פריך דלילה לאהדורי ליה ביממא למה לי כבא השמש בלילה החזירו לו:

איסמייה - אסיר ברייתא זו מסדר משנתי:

אמר ליה לא - תסמייה דהא כסות לילה וכסות יום דקאמר לאו תשמיש יום ותשמיש לילה קאמר אלא כסות העשויה למשכן בלילה וכסות העשויה למשכן ביום קאמר והכי קאמר עד בא השמש תשיבנו לו וכבא השמש תטלנו. זה כסות יום ולימדך הכתוב שניתנה לו רשות לחובלה בלילה ולענין חבלה קרי ליה כסות לילה:

משכנו ומת - לוה לאחר שהשיב לו את העבוט:

שומטו - מלוה מעל גבי בניו ואין נעשה אצלו כשאר מטלטלים שלהן דלא משתעבדי לב"ח דכיון דמשכניה קנייה:

תוספות[עריכה]

ומיירי בבא ליטול בתורת משכון דרבנן סברי שמחזירין לו כל ימי חייו ורשב"ג סבר דאחר שלשים יום מוכרו אבל היכא דנטל בתורת גבייה יכול למוכרו מיד ולא יסדרו כלל וא"ת אמאי לא מייתי מרשב"ג דאין מסדרין ויש לומר דסבר גמרא דשקלינן מידי דלא חזי ליה ויהבינן ליה מידי דחזי ליה כמו שלמעלה לא היה יודע הגמרא ואע"ג ששנינו דרשב"ג מתיר בלוף לא ידע דהוי טעמא דליכא מידי דחזי ליה ומר' עקיבא ור' ישמעאל דאמרי (לעיל דף קיג:) כל ישראל ראויין לאותה איצטלא אין להוכיח דסבירא להו מסדרין דמיירי דגבה בתורת משכון דת"ק סבר דמפשיטין אותה איצטלא בת מאה מנה ונותנין לו הראויה לו וממנה עושין השבת העבוט בכל יום ויום והמותר יהיה לו למלוה בתורת משכון ולא יחזיר אותו כלל ורבי עקיבא ור' ישמעאל סברי דמן הטובה עושה השבת העבוט אבל בתורת גבייה לא הדר כלל ומדמהדר ליה אליהו מיכה מיכה לא בעי למיפשט אפילו גרס מהו שיסדרו משום דאליהו דחויי הוה מדחי ליה והיה לו להשיב אין מסדרין תדע שהרי השיב לו קברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל כר"ש בן יוחי אע"ג דלא קי"ל כוותיה אלא כרשב"ג דמתני' דאהלות דאסר מדורות עובדי כוכבים משום אהל וטעמיה דאליהו משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח ויש מקום שלא גזרו כגון. לצאת לקראת מלכים וכיוצא בו וכן מצינו כשהיה קובר את ר"ע היה דוחה שאמר ליה וכי אינך כהן אמר ליה צדיקים אין מטמאין ודחה אותו כן משום כבודו דר"ע ועיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצוה לפי שהיו יראים לקברו שהיה מהרוגי מלכות וכן נמצא בתשובת גאון שכתב שיש בסדר אליהו רבה שנחלקו עליו יש אומרים שהיה מבני בני בניה של לאה ואמר להם איני אלא מזרעה של רחל וא"כ לא היה כהן וכאן אומר שכהן היה ומסיים התם אמרו לו תן סימן לדבריך אמר להן כך כתוב ביחוסו של בנימין ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם אמרו לו לא כך אמרת לאותה אלמנה. עשי לי משם עוגה קטנה ולך ולבנך תעשה באחרונה ולא כהן אתה פי' לפי שכהן הוא היה רוצה ליטול חלה תחילה אמר להם אותו תינוק משיח בן יוסף היה ורמז רמזתי לעולם שאני בא תחילה ובאותה תשובה מביא נמי הא דגמרי' מיכה מיכה וגרס מנין שמסדרין לבעל חוב כמו שגורס ר"ת וכן בב"ר גבי ותאמר לאה בגד נחלקו רבי נהוראי אמר דאליהו מגד ור"א אמר משל בנימין ועמד לפניהם ואמר להם רבותי למה אתה נחלקים עלי אני מבני בניה של רחל:

מנין לערום שלא יתרום. הוה ליה למימר מנין שלא יברך דבשעה שתורם ממנו אינו אסור אלא בשעת ברכה ושאר ברכות אסור לברך כשהוא ערום אלא נקט הכי משום דמשנה היא ערום לא יתרום:

אמר ליה לאו כהן (אתה). תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש:

ה"ג דתניא ר' שמעון [בן יוחי] אומר. דאינה משנה בשום מקום ועוד דמשניות אף של זרעים וטהרות היו שגורות להם כדמשמע בכמה דוכתין והא דקאמר בארבע לא מצינא בשיתא מצינא היינו בתוספתא: