מאי טעמא עבדת הכי?"
מאי טעמא עבדת הכי - שלא הרגת את הנקיבות:
אמר ליה: דכתיב: (דברים כה, יט) "תמחה את זָכָר עמלק".
את - זכר עמלק:
אמר ליה: "והא אנן זֵכֶר קרינן"?
א"ל: אנא זָכָר אקריון.
אזל שייליה לרביה. אמר ליה: "היאך אקריתן?"
אמר ליה: זֵכֶר.
שקל ספסירא למיקטליה.
אמר ליה: אמאי?
א"ל: דכתיב: (ירמיהו מח, י) "ארור עושה מלאכת ה' רמיה".
א"ל: שבקיה לההוא גברא דליקום בארור.
א"ל: כתיב: (ירמיהו מח, י) "וארור מונע חרבו מדם".
ארור מונע חרבו - סיפיה דהאי קרא הוא:
איכא דאמרי: קטליה. ואיכא דאמרי: לא קטליה.
ואמר רבא: מקרי ינוקא שתלא טבחא ואומנא וסופר מתא, כולן כמותרין ועומדין נינהו.
שתלא - נוטע כרמו למחצה:
אומנא - מקיז דם:
סופר מתא - לבלר:
כמותרין ועומדין דמו - שלא יקלקלו ואם קלקלו מסלק להו בלא אתרייתא אע"פ שלא התרו בו קודם לכן:
כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא.
פסידא דלא הדר - כגון אלו שמשנתנבלה הבהמה או הרג המקיז והסופר כתב ספר תורה בטעות:
אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה. דא"ל: "קא פסקת ליה לחיותי".
דאוקי ריחיא - לטחון ולשכור:
לימא מסייע ליה: "מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג.
מרחיקין מצודת הדג מן הדג - צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו מרחיקין שאר ציידין מצודתם משם אלמא אע"ג דלא זכה ביה ולא מטא לידיה מרחיקין משם דא"ל קא פסקת לחיותי:
וכמה? אמר רבה בר רב הונא עד פרסה"?
שאני דגים דיהבי סייארא.
שאני דגים דיהבי סיירא - נותנין עין בהבטם להיות נוהגים לרוץ למקום שראו שם מזונות הילכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דה"ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו אבל הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא:
א"ל רבינא לרבא: לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה.
דתנן: רבי יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שמרגילן אצלו.
שמרגילם - לבא אצלו כשאבותיהם שולחין אותן אל החנויות לקנות מן החנוונים:
וחכמים מתירין?
אפי' תימא רבנן. עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה התם אלא דאמר ליה: "אנא קמפלגינא אמגוזי את פלוג שיוסקי".
שיוסקי - שקדים:
אבל הכא אפילו רבנן מודו, דא"ל: "קא פסקת ליה לחיותי".
אבל הכא - שזה העמיד תחילה והרגיל להשתכר בכך וזה בא לירד אצלו לאומנותו אומר לו פסקת לחיותאי:
מיתיבי: עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, ומרחץ בצד מרחצו של חבירו, ואינו יכול למחות בידו. מפני שיכול לומר לו: "אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי"?
תנאי היא.
דתניא: כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא מלמד תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומניות ולשכנו אינו כופיהו.
שלא להושיב ביניהן חייט ובורסקי - ממקום אחר להשכיר לו בית במבוי ויש כאן בני אותה אומנות:
ולשכינו - הדר במבוי כמוהו:
אינו כופהו - מלירד לאותו אומנות:
רשב"ג אומר: אף לשכנו כופיהו.
רשב"ג אומר כו' - ורב הונא הוא דאמר כרשב"ג:
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי, מצי מעכב.
מצי לעכב - מלעשות כאן אומנותם ולהביא כאן למכור ואפילו לרבנן דאמרי לשכינו אינו כופהו:
ואי שייך בכרגא דהכא, לא מצי מעכב.
בר מבואה אבר מבואה דנפשיה, לא מצי מעכב.
בעי רב הונא בריה דרב יהושע: בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי?
ואי שייך בכרגא דהכא - שנותן מס גולגלתו למושל העיר הזאת כבר מתא לא מצי בר מתא לעכב עליו כל העיר ופשיטא לי דבר מבוי אבר מבוי דנפשיה לא מצי מעכב את המבוי מלירד לאומנותו כרבנן ולא כרב הונא מיהו איבעיא לי בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי מי מצי מעכב בן המבוי הזה או לא מי הוי שכינו ואינו כופיהו או דילמא שכינו דאמור רבנן בבר מבואה דההוא מבוי קאמרי אבל בר מבואה אחרינא לאו שכינו הוא:
תיקו.
אמר רב יוסף: ומודי רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב.
ומודה רב הונא - דאמר לעיל בר מבואה דאוקי ריחייא כו' דאית ליה כרשב"ג מודי הוא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב לבר מבואה מללמד גם הוא התינוקות שמתוך כך יזהרו באומנותן שייראו זה מזה דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה:
דאמר מר: (עזרא תיקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר.
וניחוש דילמא אתי לאיתרשולי א"ל)