בשדה סתם.
בשדה סתם - שהכריחוהו למכור אחת משדותיו והוא בירר מעצמו ומכר את זאת דכיון דמדעתו בירר רעה שבהן בירר שאינו חושש בה כל כך וגמר ומקני:
אבל בשדה זו. לא.
בשדה זו - הכריחוהו למכור שדה זו ואותה מכר:
ובשדה זו נמי לא אמרן, אלא דלא ארצי זוזי.
דלא ארצי זוזי - לא מנה המעות גילה דעתו דבעל כרחו מקבל: ואפי' בשדה זו ולא ארצי זוזי לא אמרן דלא הוי זביני אלא דלא הוה ליה להאי לאישתמוטי מן התולה בשום דיחוי שבעולם כגון המתן לי עד למחר או עד שתבוא אשתי או שום דיחוי שיכול לטעות בו האנס:
אבל ארצי זוזי, לא.
ולא אמרן אלא דלא הוה לאישתמוטי.
אבל הוה ליה לאישתמוטי, לא.
והלכתא בכולהו דהוו זביניה זביני.
ואפי' בשדה זו.
והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני ואפי' בשדה זו - ולא ארצי זוזי ולא הוה ליה לאישתמוטי דהוי אונס גמור וכגון דאמר רוצה אני:
דהא אשה כשדה זו דמיא.
דהא אשה - כשמכריחה אדם לקבל קדושיו ולהתקדש לו:
כשדה זו דמיא - שאינו חפץ כי אם בה:
ואמר אמימר: תליוה וקדיש - קדושיו קדושין.
ואמר אמימר - כלומר קיימא לן הכי:
תליוה וקדיש - קבלה קדושין קדושיה קדושין דדמי לזביני שמוכרת עצמה לזה:
מר בר רב אשי אמר: באשה ודאי קדושין לא הוו. הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן. ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה.
מר בר רב אשי אמר - במכר מודינא דהוו זביני אבל גבי אשה תקון רבנן דלא ליהוו קדושין דהוא עשה שלא כהוגן שהכריחה לפיכך נעשה עמו שלא כהוגן שלא כדין דאע"ג דמן התורה ליהוו קידושין רבנן עקרינהו והפקירו אותן ועשו מעות מתנה ובמקום אחר מפרש דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמור לא ליהוו קדושין נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעת חכמים תלה והם אינם חפצים בקידושין הללו:
אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה, מאי איכא למימר?
אמר ליה: שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות.
תינח דקדיש בכספא - יכולין חכמים להפקיע הקדושין דהפקר ב"ד הפקר גבי ממון וכאילו קדשה בגזל ובחמס דמיא דלא הוו קדושין אבל קדיש בביאה שעשה מעשה בגופה היאך יאמרו חכמים שלא תהא ביאה הרי בעל כרחנו ביאה היא: ואית דמפרש תינח דקדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן הם אמרו והם אמרו וקידושין דדבריהן יכולין לעקור אבל קדיש בביאה דהוו קידושי דאורייתא מאי איכא למימר וטעות הוא בידם דמגזירה שוה ילפינן לקידושי כסף במסכת קדושין (דף ב.). וגם לכל דבר אתקוש הוויות להדדי ואמרינן בכריתות (דף ה.) אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא בגזירה שוה ועוד מאי האי דקמהדר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות הא כיון דמדאורייתא היא היאך יכולין לעשות ביאתו זנות אלא כיון דאדעתא דרבנן מקדש לא הוי קידושין דאמרי רבנן לא ליהוו קידושין ומתוך כך נמצאת מעצמה בעילת זנות:
טאבי, תלא לפאפי אכינרא, וזבין.
טבי - גברא אלמא הוי:
תלי לפפי - באילן ששמו כינרא למכור לו שדהו ל"א תלה אותו בשביל הכינרא שימכרנו לו:
וזבין - כלומר וכן עשה שמכרה לו:
חתם רבה בר בר חנה אמודעא, ואאשקלתא.
חתם רבה בר בר חנה - ועד אחר עמו אמודעא שמסר פפי קודם שנכתב שטר המכירה:
ואאשקלתא - וגם על שטר המכירה חתם:
אמר רב הונא: מאן דחתים אמודעא, שפיר חתים.
מאן דחתם אמודעא שפיר חתם - דאע"ג דתליוהו וזבין זביניה זביני הני מילי היכא דלא מסר מודעא אבל המודעא שכתב בה תבטל המכירה:
ומאן דחתים אאשקלתא, שפיר חתים.
ומאן דחתם אאשקלת' שפיר חתם - דתליוהו וזבין זביניה זביני וכדמסיק לקמיה:
מה נפשך. אי מודעא לא אשקלתא, ואי אשקלתא לא מודעא?
ה"ק: אי לאו מודעא, מאן דחתים אאשקלתא, שפיר חתים.
רב הונא לטעמיה. דאמר רב הונא: תליוהו וזבין, זביניה זביני.
רב הונא לטעמיה כו' - מהכא שמעינן דכתבינן מודעא אזביני אפילו בתליוהו וזבין ודלא כרבא דאמר לעיל (דף מ:) לא כתבינן מודעא אזביני כדפרישית בפירקין לעיל אלא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא והכא חזינן עובדא אפי' בתליוהו וזבין דכתבי מודעא וג"כ נראין הדברים שהרי פסקותיו של רבא לא עמדו מאי דפסיק לעיל בתליוהו וזבין [לא אמרן אלא בשדה סתם] שאחר פסק שלו אמר לא כתבינן מודעא אזביני כדפרישי' לעיל:
איני?
איני - כלומר היאך בטלה מודעא שחתם בה רבה בר בר חנה את האשקלתא שחתם הוא עצמו בה:
והא"ר נחמן: העדים שאמרו: "אמנה היו דברינו".
והא אמר רב נחמן כו' - והכא נמי רבה בר בר חנה קמסהיד עכשיו על האשקלתא מודעא היו דברינו ואמאי נאמן:
עדים - החתומין בשטר:
ואמרו אמנה היו דברינו - לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו ולכשיצטרך ילוה בו והאמינו לוה למלוה שלא יוציא עליו שטר מלוה זו לגבות הימנו אא"כ ילוה לו וזה שעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפי' לאחר זמן דלאו מוקדם הוה לטרוף שלא כדין: