דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר - לא הוי חזקה.

דשדא ליפתא בי פילי - שזרע לפת בתוך נקעים של קרקע הגר ולא כיסה עפר ולא עשה כלום כי אם זריקת הלפת בתוך החריץ לא  הויא חזקה שהרי לא עשה שום תיקון בקרקע והשלכת זרע בקרקע אינו מעשה אלא אם כן זורע ואח"כ מכסהו ואע"פ שגדל הלפת ונשרש בקרקע היום ולמחר ממילא הוא דקשבח ולא דמי לרפק בה פורתא דמעשה קעביד בגוף הקרקע ומשביח הקרקע מיד בחרישה זו וכן צמד לה מיא דאמרן לעיל הרי משקה את השדה ומנגב את הקרקע אבל האי מאי קעביד ואכילת הלפת נמי אינה חזקה דאכילת פירות אינו קונה ולא הויא חזקה לקנות שהרי אינו עושה בלקיטת הפירות ולא באכילתם שום תיקון בקרקע שיהא דומה לנעל גדר ופרץ וגם לא להציע מצעות בנכסי הגר דהתם קמיתהני גופו מן הקרקע וקמשמשא ליה קרקע כעבד לרב והכי נמי אמרינן לקמן בשמעתין והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה לענין חזקת שלש שנים להיות אכילת הפירות של שלש שנים עומדים במקום שטר ובנכסי הגר לא קנה כלומר לגבי לקנות קרקע מיד כדין קרקע שנקנית בכסף בשטר ובחזקה דנעל וגדר לא הויא חזקה:

פילי - כמו פילאי:

מאי טעמא?

בעידנא דשדא לא הוי שבחא, השתא דקא שבח, ממילא קא שבח.

אמר שמואל: האי מאן דפשח דיקלא:

דפשח דיקלא - כמו ויפשחני (איכה ג) נוטל מן הענפים ויש שמפשחין אותו לצורך הדקל לפי שענפיו מרובים ואין מניחין אותו ליגדל ומהניא ליה הפשיחא כזימור בכרם:

אדעתא דדיקלא – קני.

אדעתא דדיקלא - כדי שיגדל:

קני - הדקל:

אדעתא דחיותא - לא קני.

אדעתא דחיותא - אם מפשיחו לצורך בהמותיו להאכילן ואינו מתכוין להנאת הדקל ומיהו בלקיטת הענפים מתכוין הוא להחזיק בדקל  ולקנותו בחזקה זו לא קני ואע"ג דממילא מהני לדקל כיון דאינו מתכוין לתקן הקרקע דומיא דנעל וגדר אלא ללקיטת פירות מתכוין לא הויא חזקה וכמחזיק שלא מדעת דמי וכי קאמר מתכוין אני לקנות בלקיטה זו הרי הוא כמי שהולך בשוק ואומר רוצה אני להחזיק בשדה פלוני דבדיבור בלא מעשה לא הויא חזקה דתרתי בעינן שיעשה תיקון בקרקע בידים ובאותו תיקון יהא מתכוין לשם תיקון כדי להחזיק:

ה"ד?

היכי דמי - מנא ידעינן אי אדעתא דדיקלא או אדעתא דחיותא עבד שלא יוכל לכפור ולטעון אדעתא דדיקלא עבדי:

שקל מהאי גיסא ומהאי גיסא, אדעתא דדיקלא.

מהאי גיסא ומהאי גיסא - אם מכל צדדין ליקט כאן מעט וכאן מעט אדעתא דדיקלא שכן מנהג לעשות דכי האי גוונא הוא דאיכא  למימר אדעתא דדיקלא ואע"ג דאיכא למימר נמי אדעתא דחיותא מסתמא כל אדם אדעתא להחזיק מתכוין וכל היכא דאיכא למימר הכי והכי אמרינן אדעתא למיקני מכוין:

כולא מחד גיסא, אדעתא דחיותא.

כולה מחד גיסא - מקלקל הוא את האילן שמגלהו כולו מצד אחד וההוא ודאי אדעתא דחיותא לחוד מכוין דלאילן לא חייש:

ואמר שמואל: האי מאן דזכי זיכיא.

האי מאן דזכי זיכיא - מכבד ומטהר את השדה מקיסמים ועשבים רעים:

אדעתא דארעא – קני.

אדעתא דארעא - שתהא נוחה לחרוש:

אדעתא דציבי - לא קני.

אדעתא דציבי - ללקט עצים לשרוף לא קני דכל לקיטת פירות לא קני:

היכי דמי?

שקל רברבי וזוטרי - אדעתא דארעא.

שקל רברבי וזוטרי - איכא למיתלי אדעתא דארעא אבל שבק זוטרי ליכא למיתלי אלא אדעתא דציבי לחוד דגדולים הראוין לשריפה  מלקט:

שקל רברבי ושבק זוטרי - אדעתא דציבי.

ואמר שמואל: האי מאן דאתקיל תיקלא:

דאתקיל תיקלא - מסיר המכשולות ומשוה פני הקרקע שתהא חלקה ולא תכשל המחרישה ותשבר:

אדעתא דארעא – קני.

קני - דדמי לחורש:

אדעתא דבי דרי - לא קני.

דבי דרי - גורן לדוש שם תבואה דכיון דקרקע זה לחרישה עומד ולא לגורן ואף לאחר שיחליקנו לגורן ויחבוט שם חטין יהא צריך שם  לחרוש ולזרוע נמצא שאין גורן זה כאן כי אם קלקול ואין זה מתקן השדה כי אם מקלקל וכל תיקון שסופו לסתור אינו אלא קלקול ומעיקרא לא מתקן הוא ולא דמי לנעל וגדר ורפק ביה פורתא והשקאת מים שכל דברים הללו אין סופן לסתרן אבל גורן זה סופו לקלקלו ולסתרו דעיקר דארעא לחרישה קיימא אבל אם רצה לעשות שם גורן קבוע לעולם נראה בעיני דקני דאין לך חזקה גדולה מזו:

היכי דמי?

שקל מוליא ושדא בנצא - אדעתא דארעא.

מוליא - תל:

נצא - גומא:

שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא - לקח התל והשליך בגומא נמצא שהשוה כל הקרקע איכא למימר דלחרוש עשה שלא  תתעכב המחרישה:

מוליא במוליא ונצא בנצא - אדעתא דבי דרי.

מוליא במוליא ונצא בנצא - התל הרחיב במקומו והשפילו ונותן מגבהו סביבתו לצדדין שלא יהא זקוף כל כך וכן נצא בנצא שפתי  הגומא השפיל וגדר לאמצעיתה ונעשית הגומא חלקה הרי הגומות לבד והתלים לבד והרי יש כאן מקומות מקומות חלקים כל אחד לבדו:

אדעתא דבי דרי - ראוי הוא לחבוט חטים ולא לחרישה וכל החזקות הללו בין בנכסי הגר בין במתנה בין במכר והאחין שחלקו:

ואמר שמואל: האי מאן דפתח מיא בארעא.

דפתח מיא - שיכנסו בשדה:

אדעתא דארעא – קני.

אדעתא דכוורי - לא קני.

היכי דמי?

פתח תרי בבי, חד מעייל וחד מפיק - אדעתא דכוורי.

פתח תרי בבי - אחד לצד הנהר ליכנס המים ואחד לצד שני לצאת:

אדעתא דכוורי - לצוד דגים נתכוין ולא להשקות השדה דאי להשקות השדה מתכוין היה לו לעשות פתח אחד ויתעכבו שם המים וגם  הדגים יהו נצודין שם מאיליהן:

חד בבא - אדעתא דארעא.

ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא תליסר שנין.

בתפשיחא - כדאמרן לעיל דפשח דיקלא אדעתא דחיותא כולה מחד גיסא:

אתא ההוא, רפיק תותיה פורתא.

רפק תותיה פורתא - דהיינו עודר תחת האילן דמהני ליה כחורש לזריעה:

אתא לקמיה דלוי. ואמרי לה קמיה דמר עוקבא: אוקמיה בידיה.

אתאי, קא צווחא קמיה.

אמר לה: מאי אעביד לך, דלא אחזיקת כדמחזקי אינשי.

כדמחזקי אינשי - אדעתא דדיקלא דהיינו מהאי גיסא ומהאי גיסא:

אמר רב: הצר צורה בנכסי הגר – קנה.

בנכסי הגר - בכתלי הבית אבל סיוד וכיור דאמר לעיל (דף נג:) אמה כנגד הפתח לאו היינו צורת בריה אלא ציורים בעלמא מעשה  צעצועים ופרחים אבל צורת חיה או עוף חשובה ודי באחד ולא בעינן אמה ולא כנגד הפתח:

דרב לא קני לגנתא דבי רב, אלא בצורתא:

דרב לא קנה לגינתא דבי רב - גינה הסמוכה לבית מדרשו והיתה של גר ומת וקנאה רב בכך שעשה בה צורה להחזיק בה ומכללא דהך  מעשה איתמר הך דרב:

איתמר: שדה המסויימת במצריה.

המסויימת במצריה - שיש לה מצר בארבע רוחותיה:

אמר רב הונא אמר רב: כיון שהכיש בה מכוש אחד - קנה כולה.

כיון שהכיש בה - וחפר במרא מכוש אחד הכאה אחת בקרקע קנה כולה דהיינו רפק בה פורתא וכגון קרקע שעומד לחרישה אבל  בבית לא הוי חזקה ול"ש מכר ול"ש נכסי הגר קנה כולה:

ושמואל אמר: לא קנה אלא מקום מכושו בלבד.

לא קנה אלא מקום מכושו בלבד - ודוקא נכסי הגר אבל מכר וקבל זוזי אפילו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולן כדאמר שמואל בפרקי קמאי בב"ק וקדושין וכדפרישית לעיל (דף נג:) ובהך פלוגתא הלכתא כרב דהא ר"נ עבד עובדא כוותיה דרב לקמן בשמעתין: