דף קכא,א
"מועדי ה' נאמרו, שבת בראשית לא נאמרה.
מועדי ה' נאמרו - כוליה מפרש לקמיה:
בן עזאי אומר, מועדי ה' נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה".
ר' יוסי בר נתן גמיר לה להא מתניתא, ולא ידע ליה לפרושה.
אזל בתריה דרב ששת לנהרדעא, ולא אשכחיה.
אזל בתריה למחוזא, אשכחיה.
אמר ליה, מאי "מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה?
אמר ליה, מועדי ה' צריכין קידוש בית דין,
מועדי ה' צריכין קידוש - שהיו מקדשין את החדש על פי הראייה ומתוך כך מתקדש מועד בזמנו שלפי עיבור השנה ועיבור החדשים המועדים מתעכבין אבל המועדים עצמן לא היו מקדשין כי אם החדשים כדתנן בר"ה (דף כד) לגבי קידוש החדש שאב בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש שנאמר אשר תקראו אותם קרי ביה אתם ותרי זימני מקודש מקודש נפקא לן מדכתיב מקראי קדש שהיו מקדשין את החדש על פי הראייה וזהו תיקון המועדות וקדושתן:
שבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין.
שבת בראשית אינה צריכה קידוש - כעין שמקדשין המועדות על ידי קידוש ראשי חדשים אין מקדשין אחד בשבת להיות שביעי שלו שבת אלא לעולם יום שביעי שבת הוא בלא קידוש בית דין ונפקא ליה מדכתיב מועדי ה' יתירא דמצי למיכתב אלה אשר תקראו אותם מקראי קדש, שבת בראשית קרי לשבת משום דכל מועדות נמי כתיב בהו שבת שבתון הלכך קרי ליה שבת בראשית שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית דבשבת ראשונה כתיב בו ויכולו ויקדש אותו:
סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיבי גבי מועדות, תיבעי קידוש בית דין כמועדות.
גבי מועדות - בפרשת שור או כשב (ויקרא כב):
קא משמע לן.
מאי "מועדי ה' נאמרו הפרת נדרים לא נאמרה"?
מועדי ה', צריכין מומחין, הפרת נדרים אינה צריכה מומחין.
מועדי ה' צריכין מומחין - ולא מקדשי בג' הדיוטות כהפרת נדרים ולא ביחיד מומחה כהפרת נדרים אלא בשלשה מומחין כדילפינן בראש השנה אין לך מומחה בישראל יותר ממשה רבינו וקאמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם ככם מומחין ואין בית דין שקול ומוסיפין עליהם עוד אחד:
והא ראשי המטות כתיב?
אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן, ביחיד מומחה.
תנן התם, "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, וכיום הכפורים.
תנן התם - במס' תענית ומשום דקאמר לקמן יום שהותרו שבטים כו' נקט לה:
שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו".
השאולין - שאפי' מי שיש לה היתה שואלת שלא לבייש את השואלת מחמת שאין לה כדאמרי' במסכת תענית (דף לא) בת מלך שואלת מבת כהן גדול כו':
בשלמא יום הכפורים, יום סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות אחרונות.
יום שנתנו בו לוחות האחרונות - כדתניא בסדר עולם משה עלה בששה בסיון לקבל לוחות הראשונות וירד בי"ז בתמוז דהיינו בסוף ארבעים יום עלה בי"ח ובקש רחמים בשביל עון העגל שנא' ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם (דברים ט) ובאותה שעה נתרצה הקב"ה לישראל ואמר לו למשה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וירד בכ"ח באב ופסל שני לוחות אבנים כדכתיב ויפסול שני לוחות אבנים כראשונים וישכם משה בבקר ועלה בכ"ט באב ועשה עוד מ' יום מל' באב עד י' בתשרי שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים וגו' בי' בתשרי הוא יום הכפורים נתרצה המקום בשמחה לישראל ואותו היום ירד משה והלוחות בידו:
אלא חמשה עשר באב מאי היא?
אמר רב יהודה אמר שמואל, יום שהותרו שבטים
יום שהותרו שבטים - הכי הוה קים להו:
לבא זה בזה.
לבא זה בזה - שהותרו הסבת נחלה שפסק אותו דור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה והשתא מיהא אם נשתיירו עדיין בני אדם שהיו באותו הדור אכתי באיסורייהו קיימי אבל שאר בני אדם שלא היו באותו הדור מותרין ויש מפרשים יום שהותרו שבטים שהרי בט"ו באב כלו מתי מדבר כדלקמן וטעות הוא בידם שהרי לא לדור המדבר נאמר אלא לבאי הארץ בערבות מואב בסוף המ' שנה:
מאי דרוש?
(במדבר לו) "זה הדבר", דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל.
יום שהותר שבט בנימן - כל הנך אמוראי לא פליגי אלא מר גמיר האי מרביה ומר גמיר האי מרביה:
דכתיב (שופטים כא) "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה".
מאי דרוש?
"ממנו", ולא מבנינו.
רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן, יום שכלו בו מתי מדבר.
שכלו בו מתי מדבר - במדרש איכה, "יום שבטל בו החפר.
דאמר ר' לוי, כל ערב תשעה באב היה כרוז יוצא, 'הכל יצאו לחפור'.
חפרין וישנין בהן.
ובשחרית הכרוז יוצא, 'יבדלו החיים מן המתים'.
והיו בודקין אותן, ונמצאו ט"ו אלף ופרוטרוט חסרין בכל שנה.
וכך עשו מ' שנה.
יום לשנה, יום לשנה, הרי מ' שנה.
בשנה אחרונה עשו כן.
בדקו עצמן ונמצאו שלמים.
אמרו, 'שמא טעינו בחשבון'.
וכן בי' בו, וכן בי"א, וכן בי"ב, וכן בי"ג, ובי"ד.
עד דאיתמלי סיהרא.
כיון דאיתמלי סיהרא, אמרו, 'ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו'.
ועשו משתה ושמחה ויו"ט:
דאמר מר, "עד שלא כלו מתי מדבר
דאמר מר כו' - ולכך עשו ימי משתה ושמחה, על הדיבור שחזר למשה:
_______________________________________________
תוספות
יום שכלו בו מתי מדבר - בשנה אחרונה נמי מתו.
וידעו שכבר כלתה גזרה, כי כבר מתו כל בני כ'.
ולפי שהיו אבלים עד מקצת יום של ט"ו, לא חזר הדיבור.
שאין השכינה שורה, "לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות".
כדאשכחן גבי יעקב, (תנחומא פ' וישב) שכל אותן ימים שנתאבל על יוסף, לא שרתה עליו שכינה.
כדאמר [בשבת] (דף ל:).
ולכך כל ימי אבילתן של ישראל, לא חזר הדיבור.
שבזכותן, היה מדבר עם משה.
כדאמרי' בריש מכילתא, (הובא ברש"י ויקרא א,א)
"לאמר", ר' יעקב אומר, צא ואמור להם, שבזכותן אני מדבר עמך.
שכל אותן שלשים ושמונה שנה שהיה כועס על ישראל, לא היה מדבר עם משה ואהרן.
שנאמר, "ויהי כאשר תמו" וכו'.
וממדרש איכה, שהיה רבינו שמואל מביא ראיה, קשיא טובא.
שאם לא מתו בשנה אחרונה, למה נתעכב הדיבור שנה ויותר, שלא חזר?
ועוד, ט"ז אלף ופרוטרוט היה למות כל שנה.
ולפי מדרש איכה, היו מתין חמשה עשר אלף ופרוטרוט בכל שנה?
ועוד, למאן דאמר בירושלמי במועד קטן, שכולן בני ששים מתו.
חידוש גדול הוא זה?!
שצריך לומר, שחמש עשרה אלפים ופרוטרוט נולדו במצרים בכל שנה, זה קודם זה?
ועוד שלא היתה שמחה מפני הדיבור שחזר, [אלא] שאז כי איתמלי סיהרא ידעו שפסקא גזרה מעליהם?
ועוד מה שמחה היא שקדמו למות מאשתקד?
והכתיב, (שמות כג) "את מספר ימיך אמלא"?
ועוד, אם מיהרו למות מאשתקד, א"כ לא מתו בני ששים? אותן שהושלמו להן עשרים שנה בשעת יציאתם?
שלכך תלה בכ' שנה, לפי שהיו בני כ' בצמצום.
ונראה לר"ת, לפי מרדש איכה.
שלא מיהרו למות.
אלא בשנה אחרונה, ביטל מהן הגזרה.
ונשארו מהן, ט"ו אלף ופרוטרוט.
אותן שהיו ראוין למות בשנה אחרונה.
כמו שמצינו בחזקיהו.
דכתיב, (מלכים ב כ) "צו לביתך כי מת אתה".
והאריך לו הרבה.
[והא דכתיב (במדבר כו) "ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון".
היינו מאותן שראויין למות קודם שנתבטלה הגזרה.
דכלב ויהושע היו בני ארבעים בשלוח מרגלים, כדפרישית לעיל (ד' קיז: ד"ה מכאן).
אי נמי בתחלה נגזר אפי' על בני כ' בצמצום, ולבסוף ריחם עליהם הקב"ה, ולא מתו אלא אותן שהיו בשעת גזרה לכל הפחות בני עשרים וחדש.
שחדש בשנה אחרת חשוב שנה, ולא יום אחד. כדאמרי' (מסכת פרה פ"א מ"ג) גבי פלגס, שכל חדש שלם, אינו לא שה ולא איל.
ונשארו בשנה אחרונה כל אותן שהיו בני כ' בצמצום]
הכי נמי אשכחן בדילוג קץ. "זכו, 'כי גר יהיה זרעך' מיצחק. 'לא זכו', 'ועבדום וענו אותם' וכו'.
והשתא אתי שפיר, דמשום חמשה עשר אלפים ופרוטרוט לשנה, לא נתייחד הדיבור עד חמשה עשר באב של שנה אחרונה שהיו ראוין למות.
והיו עצובין בכך עד דאיתמלי סיהרא.
ומה שהקשה ר"ת לפירוש הקונטרס, למה נשתהה הדיבור שנה ויותר?
י"ל נמי, שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות, והן היו עציבין לפי שהיו סבורין למות באותה שנה.
והאי דנקט נמי חמשה עשר אלפים ופרוטרוט, לאו על כל שנה ושנה קאמר, אלא רוב השנים.
ומיהו קשה על פירוש רבינו שמואל, דלמה חפרו קברים בשנה אחרונה?
כיון שמאשתקד מתו כל אותן שהיו ראוין למות?
שכל אחד היה יודע בעצמו שלא היה מבן עשרים ועד ששים, מפקודי משה ואהרן?:
לקרקף גברי - לראשי אנשים שכל אחד מיוצאי מצרים לרבי יאשיה או לבאי הארץ לרבי יונתן היה נוטל חלקו בארץ בפני עצמו והיו כולם שוין בחלוקה: