אימא לקטלא הוא דאתא?

אימא לקטלא - לחייב מיתה לבעליו וניחייביה מיתה והיכי מפקינן לה מפשטיה לגמרי:

א"כ ליכתוב: "וגם בעליו", ולישתוק.

אי כתב רחמנא הכי, הוה אמינא בסקילה?

אי כתב הכי - קושיא היא כלומר איצטריך יומת לדונו במיתה האמורה בתורה סתם דאינו אלא חנק דלא תימא גם בעליו יסקל:

בסקילה ס"ד?!

קטל איהו - בסייף, ממונו בסקילה?!

קטל איהו בסייף - דקי"ל לקמן (ד' נב) רוצח בסייף:

קטל שורו נימא בסקילה - דחמירה מכולן בתמיה:

ודילמא האי דכתב רחמנא: "יומת", לאקולי עילויה, לאפוקי מסייף לחנק?

הניחא למאן דאמר: חנק חמור.

הניחא - הא דעקרת ליה לקרא מפשטיה ולא מוקמינן ליה למיתת חנק ממש:

למ"ד חנק חמור - מסייף בפ' ד' מיתות (לקמן נ:) הלכך איכא למיפרך קטל איהו בסייף קטל שורו בחנק:

אלא למאן דאמר: חנק קיל, מאי איכא למימר?

אלא למ"ד חנק קל - אימא למיתת חנק אתא:

לא ס"ד.

דכתיב: (שמות כא, ל) "אם כופר יושת עליו".

ואי ס"ד בר קטלא הוא, והכתיב: (במדבר לה, לא) "לא תקחו כופר לנפש רוצח".

אדרבה, משום היא גופה.

משום היא גופה - משום הך קשיא גופא דלא תימא לא תקחו כופר כתב רחמנא וליקטול כתב רחמנא ונתן פדיון נפשו למימר דהיכא דקטל איהו לא תסגי ליה בממונא כו' אבל קטל  שורו סגי ליה בממונא ואי לא יהיב כופר חייב חנק:

קטל איהו - לא תיסגי ליה בממונא, אלא בקטלא.

קטל שורו - ליפרוק נפשיה בממונא.

אלא אמר חזקיה. וכן תנא דבי חזקיה. אמר קרא: (במדבר לה, כא) "מות יומת המכה רוצח הוא", על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו^[1].

איבעיא להו: שור סיני בכמה?

שור סיני - בהמה שקרבה להר בעוד שהשכינה שם דכתיב אם בהמה אם איש לא יחיה:

בכמה - דיינים נידון:

מי גמר שעה מדורות או לא?

תא שמע דתני רמי בר יחזקאל: (שמות יט, יג) "אם בהמה אם איש, לא יחיה".

מה איש בכ"ג, אף בהמה בכ"ג:

מה איש בכ"ג - דאיש פשיטא לן דכבר הוקבעו לישראל סנהדראות מיתרו ואילך:

הארי והזאב כו':

ברדלס - חיה היא ובלע"ז קורין אות' פוטויו"ש:

אמר ר"ל: ^אוהוא שהמיתו. אבל לא המיתו לא.

אמר ריש לקיש - הא דאמר ר' אליעזר כל הקודם להורגן זכה והוא שהמיתו נפש ואמילתא דת"ק דאיירי כשהמיתו קאי ר' אליעזר:

אלמא קסבר: ^ביש להן תרבות, ויש להן בעלים.

יש להם תרבות - מותר לגדלן לפי שאדם יכול ללמדן שלא יזיקו הלכך שם בעלים נקרא עליהן ולא הוי כהפקר ואסור להורגן אם לא המיתו אבל אם המיתו סופן מוכיח על תחילתן  שלא אלו בני תרבות ואין צריכין לדונן:

רבי יוחנן אמר: אע"פ שלא המיתו.

ר' יוחנן אמר אע"ג שלא המיתו - א"ר אליעזר כל הקודם להרגן זכה וה"ק ליה לת"ק דקאמרת כשהמיתו צריכי כ"ג דיינין אני אומר אפילו לא המיתו מותר להורגן כל הקודם וכ"ש  אם המיתו:

אלמא קסבר: אין להם תרבות, ואין להם בעלים.

ואין להם בעלים - כלומר אין שם הבעלים חל עליהם ולא הוו אלא כהפקר לפי שלא היה לו לגדלן:

תנן: רבי אליעזר אומר: כל הקודם להורגן - זכה.

זכה - משמע נשתכר:

בשלמא לר' יוחנן, למאי זכה? זכה לעורן.

זכה בעורן - העור שלו כיון דאין להם בעלים:

אלא לר"ל, למאי זכה?

כיון שהמיתו, שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו, ואיסורי הנאה נינהו?

כיון דהמיתו - ואמור רבנן דאין צריך לדונן בב"ד הוו להו כמאן דגמר דינייהו ואסירי בהנאה כדקי"ל שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור בפרק שור שנגח (ב"קמא.):

מאי זכה? זכה לשמים.

זכה לשמים - צדקה עשה:

תניא כוותיה דר"ל.

אחד שור שהמית, ואחד בהמה וחיה שהמיתו - בכ"ג.

ר' אליעזר אומר: שור שהמית - בעשרים ושלשה. ושאר בהמה וחיה שהמיתו - כל הקודם להורגן זכה בהן לשמים:

ר"ע אומר כו':

ר"ע היינו ת"ק?

איכא בינייהו נחש:

איכא בינייהו נחש - דת"ק חשיב ליה בהדי הנך ובעי כ"ג ור"ע באינך סבירא ליה כוותיה בר מנחש כדאמרינן בארבעה אבות נזיקין (סם דף טו:) נחש מועד לעולם דברי הכל:

אין דנין כו':

האי שבט דחטא במאי?

אילימא שבט שחלל את השבת?

אימר דפליג רחמנא בין יחידים למרובין לענין עבודת כוכבים בשאר מצות מי פליג?

לענין ע"ז - חלק בין יחידים למרובים דעיר הנדחת בעי סנהדרי גדולה כדיליף לקמן (דף טז.) ויחיד נידון בכ"ג דכתיב (דברים יז) והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך ב"ד שבשעריך:

^גאלא בשבט שהודח.

למימרא דבדינא דרבים דיינינן ליה.

למימרא - דשבט שלם שהודח בדינא דרבים דיינינן ליה כדינא דעיר הנדחת דמיקרי מרובין דיינינן ליה בסייף ובסנהדרי גדולה:

כמאן?

לא כרבי יאשיה ולא כרבי יונתן?

דתניא: עד כמה עושין עיר הנדחת?

מי' ועד ק'. דברי רבי יאשיה.

מעשרה ועד מאה - בציר מעשרה לא מקרי עיר וטפי ממאה נפקא מתורת עיר והוו להו ציבור ובציבור לא כתיב סייף הלכך כל א' נידון בפני עצמו ובסקילה:

רבי יונתן אומר: ^דמק' ועד רובו של שבט.

ואפילו ר' יונתן לא קאמר אלא רובו, אבל כולו לא?

אמר רב מתנה: הכא