הוי אומר כח המדיח - ור"ש אית ליה מדיחי עיר הנדחת בחנק ויליף לה מקרא באלו הן הנחנקין (לקמן דף פט:) ומדמדיחין בחנק ונדחין בסייף אלמא חנק חמור מסייף וכבר קיימא  לן לעיל דשריפה חמורה מחנק הלכך כ"ש דחמורה היא מסייף מק"ו מה חנק דחמור מסייף כו':

מרגלא בפומיה דרבי יוחנן - סדור היה הדבר הזה בפיו ולא ששנאה במשנה וברייתא אלא כך קיבלה שמועה מרבו:

בסקילה - דרבנן אית להו דארוסה לא יצאה לשריפה דאם כן נמצא אתה מיקל בבת כהן:

ר' שמעון אומר בשריפה - דשריפה חמורה הלכך לית לך לאפוקי מכלל סתם בת כהן דקרא סתמא כתיב:

זינתה מאביה - ארוסה בת ישראל שזינתה מאביה דאיכא שתי מיתות סקילה משום ארוסה ושריפה משום דמאביה זינתה דבשריפה היא כדילפינן באלו הן הנשרפין (לקמן דף  עה:):

בסקילה - לרבנן דסקילה חמורה:

ר"ש אומר בשריפה - הא קמ"ל דלרבנן משום דאית להו סקילה חמורה סבירא להו דארוסה לא יצאה לשריפה כדמפרש ואזיל וטעמא מאי כו':

ונפקא מינה - מהא דרבי יוחנן דאמר דמשום דלרבנן סקילה חמורה הויא ארוסה בת כהן בסקילה ומשום דלר"ש שריפה חמורה מוקי לה בשריפה ש"מ המתחייב שתי מיתות נידון  בחמורה דהכא נמי שתי מיתות איכא סקילה כדין ארוסה ושריפה כדין בת כהן הלכך לרבנן על כרחך ארוסה לא יצאה לשריפה ולר"ש יצאה:

מאי ר"ש - לעיל מהדר דאמרן לעיל ר"ש לטעמיה דאמר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאה לשריפה היכי שמעינן ליה:

שני כללות נאמר בבת כהן - אחת בארוסה ואחת בנשואה כלומר כשכלל הכתוב באשת איש (יקרא כ) מות יומת הנואף והנואפת אף בת כהן משמע בחנק וכשהוציא ארוסה  לסקילה אף בת כהן במשמע היינו כלל שני:

ופרכינן בבת כהן ולא בבת ישראל - האי קראי סתמא כתיבי:

אימא אף בבת כהן - וה"ק שתי כללות שנאמרו בתורה בארוסה בסקילה ובנשואה בחנק אף בת כהן היתה תחילה במשמע ובא הכתוב והוציא לך בת כהן לידון בשריפה וסתמא  כתיבא ואחת ארוסה ואחת נשואה הוציא לשריפה:

ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל - מסקילה לשריפה:

נשואה מכלל נשואה - מחנק לשריפה צא ולמד מיכן שהשריפה חמורה דמה כשהוציא נשואה מכלל נשואה להחמיר עליה יצאה דהא שריפה הכל מודים דחמורה מחנק אף  כשהוציא ארוסה מכלל הארוסה להחמיר עליה הוציאוה:

זוממי נשואה בת כהן בכלל זוממי נשואה בת ישראל - בחנק שלא הוציא הכתוב אלא אותה לבדה דכתיב (ויקרא כא) היא באש תשרף ולא בועלה ולא זוממיה: גבי זוממין גרס בכלל ולא גרס מכלל:

בת כהן כי תחל - אי לא כתב לזנות משמע אפילו חיללה שבת:

ת"ל לזנות - ולקמיה פריך חיללה שבת בת סקילה היא:

ונאמר להלן - בנערה המאורסה מה להלן שזינתה בשעה שזיקת הבעל עליה אף כאן זנות בשעה שזיקת הבעל עליה ולא פנויה והאי דנקט תנא האי לישנא ולא נקט מה להלן  ארוסה כו' משום דסופו נמי לאיתויי נשואה לשריפה כדיליף ואזיל:

או אינו אומר אביה - לגזירה שוה זו אלא להוציא את כל האדם שאם זינתה מאביה תידון בשריפה אבל משאר כל אדם . תידון כבת ישראל ולקמיה פריך היכי תיסק אדעתין הא  מילתא א"כ מאי איריא בת כהן ואפי' בת ישראל נמי מאביה בשריפה באלו הן הנשרפין (לקמן דף עה.):

כשהוא אומר היא מחללת - משמע היא מחללת אותו ולא הוא מחללה הרי על כרחיך כשזינתה משאר כל אדם אמור:

הא מה אני מקיים את אביה - למה לי למיכתביה כלל אלא נאמר כאן כו' והאי תנא לית ליה האי דרשה דלקמן (דף נב.) שאם היו נוהגין בו קודש כו' א"נ אית ליה ליכתוב היא  מחללת ולא ליכתוב את אביה וליהוי משמע אפי' משפחתה ואביה יותר מכולם:

נערה - שהביאה שערות ולא הביאה סימני בגרות במס' נדה מפרש להו בפרק [יוצא דופן] (דף מז.) משנתמעך הכף:

ת"ל ובת כהן מכל מקום - מריבויא דוי"ו קא דריש וכר"ע סבר לה דדריש לה לקמן (דף נא.) כי האי גוונא וליכא לפרושי דמדכתיב קרא סתמא יליף טעמא דהא אתא גזירה שוה  ומפקא ליה מסתמיה: