ומנין לעשות (אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה) ושבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה תלמוד לומר (ויקרא ה, א) ושמעה קול אלה ושמעה אלה ושמעה קול אמר רבי אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר (יחזקאל יז, יג) ויבא אתו באלה וגו' וכתיב (דברי הימים ב לו, יג) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים תנא ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה בו נידוי דכתיב (שופטים ה, כג) אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה ואמר עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז בו קללה דכתיב (דברים כז, יג) ואלה יעמדו על הקללה וכתיב (דברים כז, טו) ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' בו שבועה דכתיב (יהושע ו, כו) וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' וגו' ודלמא תרתי עבד להו אשבעינהו ולייטינהו אלא מהכא (שמואל א יד, כד) ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל וגו' וכתיב (שמואל א יד, כז) ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם ודלמא הכא נמי תרתי עבד להו אשבעינהו ולייטינהו מי כתיב וארור השתא דאתית להכי התם נמי לא כתיב וארור אמר רבי יוסי ברבי חנינא אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים בו שבועה דכתיב (במדבר ה, כב) ואמרה האשה אמן אמן בו קבלת דברים דכתיב (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן בו האמנת דברים דכתיב (ירמיהו כח, ה) ויאמר ירמיה [הנביא] (אל חנניהו) אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך.
אמר רבי אלעזר: "לאו" שבועה, "הן" שבועה. בשלמא "לאו" שבועה, דכתיב (בראשית ט, טו): "ולא יהיה עוד המים למבול", וכתיב (ישעיהו נד, ט)" "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי". אלא "הן" שבועה מנא לן? סברא הוא: מד"לאו" שבועה, "הן" נמי שבועה. אמר רבא: והוא דאמר "לאו", "לאו" תרי זימני, והוא דאמר "הן", "הן" תרי זימני, דכתיב (בראשית ט, יא): "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול", "ולא יהיה עוד המים למבול". ומד"לאו" תרי זימני, "הן" נמי תרי זימני.
המקלל בכולן חייב, דברי ר"מ. וחכמים פוטרין.
תנו רבנן (ויקרא כד, טו) איש [איש] כי יקלל אלהיו ונשא חטאו מה ת"ל והלא כבר נאמר (ויקרא כד, טז) ונקב שם ה' מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות את הכינויין תלמוד לומר איש איש כי יקלל אלהיו וגו' מכל מקום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים על שם מיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה:
והמקלל אביו ואמו וכו':
מאן חכמים רבי מנחם בר יוסי דתניא רבי מנחם בר יוסי אומר (ויקרא כד, טז) בנקבו שם יומת מה ת"ל שם לימד על המקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם:
והמקלל עצמו וחבירו כו':
אמר רבי ינאי ודברי הכל עצמו דכתיב (דברים ד, ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד כדרבי אבין אמר רבי אילעא דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וחבירו דכתיב(ויקרא יט, יד) לא תקלל חרש:
יכך ה' אלהים וכן יככה אלהים זו היא אלה הכתובה בתורה:
יתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן א"ל כנה יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר (תהלים נב, ז) גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה א"ל כנה תרתי למה לי מהו דתימא ה"מ מתניתין אבל בקראי אימא לא מכנינן קמ"ל:
אל יכך ויברכך וייטיב לך רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין:
והא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן איפוך כי אתא רבי יצחק תנא כדתנן אמר רב יוסף השתא דאנן תנן הכי וכי אתא רבי יצחק תני הכי ש"מ דוקא תנן אלא קשיא כי לית ליה בממונא אבל באיסורא אית ליה הרי סוטה דאיסורא הוא ואמר ר' תנחום בר חכינאי (במדבר ה, יט) הנקי כתיב טעמא דכתיב הנקי הא לאו הכי מכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן
ה"ג מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה - כך שנויה בת"כ ובמסכת סוטה מפרשה בפרק היה מביא את מנחתה (דף יח.) היכי דמי שבועה שיש עמה אלה שבועה שלא נטמאת ואם נטמאת יבאו בך:
ושמעה אלה ושמעה קול - מדהוה ליה למכתב ושמעה אלה שמעת מינה דהיא שבועה (כל) שיש בה אלה וכתב קול אלה יתירא לדרשא אתא לחייבה בא' משתי הקולות:
ויבא אותו באלה - נבוכדנצר את צדקיהו:
ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה - כל לשונות הללו הוא משמש וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם ארור בלשון נידוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב המקלל:
ודלמא תרתי עבד - אבל ארור לאו לשון שבועה הוא:
אמן בו שבועה - העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו:
בו קבלת דברים - האומר לחבירו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל דבריו וחייב לקיים תנאו:
בו אמנת דברים - וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת כן:
ואמרה האשה אמן אמן - דאי לאו כמוציאה שבועה דמיא אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה ולא דמיא למשביעני עליכם שהם כופרין אחר שבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעין לך עדות:
לאו שבועה - כדמסיים ואזיל שאמר או לאו לאו תרי זימני או הן הן תרי זימני הרי היא כשבועה מאחר (שהחזיק) דבריו:
איש איש כי יקלל - מת"ל מאחר שעתיד לכתוב ונקב שם ה' מות יומת ליכתוב איש איש כי יקוב שם ונשא חטאו וימות:
על שם מיוחד - בן ארבע אותיות דיו"ד ה"י:
באזהרה - אלהים לא תקלל (שמות כב': בגקבו שם יומת כו'. קרא יתירא הוא ותניהו ענין למקלל אביו [ואמו] שאינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד: ודברי הכל דלא . תימא הואיל וקרא יתירא הוא לרבות תניהו ענין לרבות אף המקלל עצמו וחבירו אלא דוקא קאמר רבי מנחם לרבות מקלל אביו שהוא בסקילה כמברך את השם אבל בעצמו וחבירו דלאו בעלמא הוא לא תילף מהכא: לא תקלל חרש. ומרבינן מיניה בסנהדרין (דף סו.) כל שהוא בעמך:
ויתיב וקאמר מתניתין כדתנן - רב כהנא היה שונה משנתנו כמות שהיא שנויה יככה וכן יככם:
אמר ליה - רב יהודה כנה הפוך דבריך כנגד אחרים אמור יכהו וכן יכהם שלא תקללני:
ויתיב וקאמר גם אל יתצך לנצח - את המקרא הזה היה דורש שנאמר בדואג בספר תהלים:
כנה - ואמור יתצהו:
והא לית ליה לרבי מאיר כו' - דתנן במסכת קדושין (דף סא.) ר"מ אומר כל תנאי שאינו כפול כתנאי דבני גד [ובני ראובן] אינו תנאי ואי לא כפליה לא אמרינן מכלל זה אתה שומע את זה:
והרי סוטה דאיסורא - ופרכינן מינה לר"מ כו' דתנן במסכת קדושין מדכתיב אם לא שטית הנקי ופשיטא לן דלא הוצרכנו לברך את הסוטות ולא נאמר אלא לשמוע לאו מכלל הן קללה מכלל ברכה שאם שטית לא תנקי אלמא לא בעינן כפילה ומשני ר' תנחום הנקי כתיב בלא יו"ד כמו חנקי וקאי אקרא דבתריה דכתיב ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ממים המאררים האלה ואת כי שטית אלמא אי לא הנקי מכלל הן אתה שומע לאו לא אמרינן: