זו ואין צריך לומר זו קתני:
הא לא קשיא דסיפא זו ואין צריך לומר זו קתני - דהכי משמע.
לא מיבעיא זו, דעשה עמהם, לא תלה בב"ד.
ואין צריך לומר זו, דעשה אחריהם, דודאי לא תלה בב"ד, וחייב קרבן.
וכל שכן, אין צריך לומר, היכא דלא עשו ועשה, דחייב:
וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה:
תרתי למה לי?
אמר רבא, איצטריך.
סלקא דעתך אמינא, הני מילי,
גמיר
גמיר - למד הדבר:
וסביר,
וסביר - מבין דבר מתוך דבר:
אבל גמיר ולא סביר, לא.
אמר ליה אביי, "להוראה" גמיר וסביר משמע?
אמר ליה, אנא הכי קאמינא.
אי מההיא, הוה אמינא, הני מילי, גמיר וסביר, אבל גמיר ולא סביר, לא.
תנא, "ראוי להוראה", ממשנה יתירה, אפי' גמיר ולא סביר, סביר ולא גמיר:
תנא משנה יתירה - להכי איצטריך משנה יתירה שלא לצורך, לאשמועינן אפילו גמיר ולא סביר.
ולעולם "תלמיד ראוי להוראה", גמיר וסביר הוא:
ראוי להוראה וכו': כגון מאן?
אמר רבא, כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא.
כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא - שהיו יושבין לפני חכמים, והיו ראויין להוראה.
כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ד' יז) "דנין לפני חכמים, שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא":
א"ל אביי, כי האי גוונא, מזיד הוא?
אמר ליה אביי - שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא, כי האי גוונא דידעי שטעו ואפילו הכי עשו, אמאי חייבין קרבן, והא מזידין נינהו, ומזיד לאו בר קרבן הוא?:
ולטעמיך, הא דתניא, (ויקרא ד) "'בעשותה אחת'.
יחיד העושה מפי עצמו, חייב.
בהוראת ב"ד, פטור.
כיצד?
הורו ב"ד שחלב מותר, ונודע לאחד מהן שטעו.
או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה, כגון שמעון בן עזאי.
יכול יהא פטור?
ת"ל 'בעשותה אחת', יחיד העושה על פי עצמו חייב, בהוראת ב"ד, פטור"?
אלא היכי משכחת לה?
כגון דידע דאסור, וקא טעי, במצוה לשמוע דברי חכמים.
וקא טעה במצוה לשמוע דברי חכמים - אפי' למיעבד איסורא:
לדידי נמי, דטעו במצוה לשמוע דברי חכמים:
לדידי נמי - דאמרי, "כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא", כגון דקא טעו במצוה לשמוע דברי חכמים:
זה הכלל התולה בעצמו חייב:
לאיתויי מאי?
לאיתויי, מבעט בהוראה.
לאיתויי מבעט בהוראה - שאם היה רגיל להיות מבעט בהוראה ואחר כך הורו שחלב מותר, והלך זה המבעט ועשה על פיהם, ואכל חלב, דחייב.
דהואיל והוא רגיל להיות מבעט, השתא נמי מבעט, וכשהוא אוכל חלב מפי עצמו הוא עושה, ואינו תולה בב"ד, הלכך חייב קרבן:
"תולה בב"ד" לאיתויי, הורו ב"ד וידעו שטעו, וחזרו בהן.
תולה בב"ד פטור לאיתויי הורו ב"ד וטעו וידעו שטעו וחזרו בהן - בין שהביאו כפרתן [ובין שלא הביאו] והלך היחיד ועשה על פיהם, פטור.
דתולה בב"ד הוא וברשות ב"ד הוא עושה:
הא, בהדיא קתני לה?
הא בהדיא קתני לה - במתני' (לקמן דף ג) דר' שמעון פוטר:
תני, והדר מפרש.
הא לא קשיא - דתני כללא "זה הכלל", והדר מפרש במתניתין:
אמר רב יהודה אמר שמואל, זו דברי ר' יהודה.
אבל חכמים אומרים, יחיד שעשה בהוראת ב"ד, חייב.
מאי ר' יהודה?
דתניא, "'אם נפש אחת תחטא בשגגה, בעשותה'.
אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה - דמשמע
"נפש תחטא",
"אחת תחטא",
"בעשותה "תחטא".
הרי אלו שלשה מיעוטי.
דמשמע "בעשותה", מפי עצמו חייב, למעוטי תולה בבית דין דפטור.
והני שלשה מיעוטי מפרש במסכת שבת בפרק המצניע (דף צג) לר' יהודה.
חד למעוטי זה עוקר וזה מניח.
וחד למעוטי זה יכול וזה יכול.
וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת בית דין דפטור:
הרי אלו ג' מעוטין.
העושה מפי עצמו, חייב. בהוראת ב"ד, פטור.
מאי רבנן?
דתניא, "עדיין אני אומר, מיעוט קהל שחטאו, חייבין. שאין ב"ד מביאין על ידיהן פר.
מביאין על ידיהן - מביאין עליהן:
רוב קהל שחטאו, יהו פטורין.
שהרי בית דין מביאין על ידיהם פר.
ת"ל, 'מעם הארץ'' אפי' רובה, ואפילו כולה".
במאי?
במאי - חטאו:
אילימא, בשגגת מעשה, [ב"ד שלא בהוראה].
אילימא בשגגת מעשה שלא בהוראת בית דין - דלא הורו בית דין כלל.
וכגון שנתחלף חלב בשומן שלא בהוראתם.
דהכי הוי משמע, מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה גרידתא, שלא בהוראה, חייבין.
אבל רוב קהל שחטאו בשגגת מעשה, שלא בהוראה, יכול יהו פטורין, שהרי ב"ד מביאין פר עליהם.
ת"ל, "מעם הארץ" דמשמע, דאפילו רובן חייבין בקרבן, בשגגת מעשה, דמייתו כל חד וחד כשבה או שעירה:
ב"ד מאי עבידתייהו?!
שלא בהוראת בית דין, ב"ד מי מייתו שלא בהוראה?!
ומי מצית למימר הכי - "שהרי ב"ד מביאין עליהם פר", כי חטאו רוב קהל בשגגת מעשה שלא בהוראה.
וכי ב"ד מייתו קרבן שלא בהוראה?! והא לא הורו כלל?:
אלא בהוראה.
אלא בהוראה - דהכי הוי משמע.
מיעוט קהל שחטאו בהוראה, כגון שהורו ב"ד ועשו על פיהם, חייבין כשבה או שעירה. שהרי אין ב"ד מביאין פר עליהם.
רוב צבור שעשו בהוראה, יכול יהו פטורין?
ת"ל "מעם הארץ" דאפילו רובן חייבין:
והא, כי כתיב, "מעם הארץ" בשגגת מעשה הוא דכתיב?
ומי מצית אמרת הכי - שצבור מביאין קרבן.
והא כי כתיב "מעם הארץ" בשגגת מעשה גרידתא הוא דכתיב.
ומהכא לא נפקא דליחייבו רוב קהל בהוראה כלל:
אלא לאו הכי קאמר.
אלא לאו הכי קאמר מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה - גרידתא, חייבין כשבה או שעירה:
מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה, חייבין.
שאין ב"ד מביאין על ידיהן פר בהוראה.
שאין ב"ד מביאין עליהם פר בהוראה - כי הורו ב"ד ועשו מיעוט קהל שחטאו, (בשגגת מעשה) על פיהם:
הא הן, חייבין.
הא הן חייבין - בהוראה, כשבה או שעירה.
דיחיד שעשה בהוראת ב"ד [חייב].
וכי היכי דחייבין בהוראה, ה"נ חייבין בשגגת מעשה גרידתא:
יכול, רוב צבור שעשו בשגגת מעשה, יהו פטורין.
שהרי ב"ד מביאין עליהם פר [בהוראה].
אבל רוב קהל שחטאו בשגגת מעשה גרידתא יכול יהו פטורין שהרי ב"ד מביאין עליהם פר בהוראה - והן פטורין.
כדאמר לקמן, "ר"מ אומר שבעה שבטים שחטאו ב"ד מביאין עליהם פר בהוראה והן פטורין".
וכי היכי דבהוראה פטורין הן, לפטרו נמי בשגגת מעשה גרידתא:
ת"ל, "מעם הארץ" אפילו רובו.
ת"ל מעם הארץ דאפי' רובו - חייבין בשגגת מעשה גרידתא. דמייתו כל חד וחד כשבה או שעירה.
דהאי דכתיב "מעם הארץ" בשגגת מעשה הוא דכתיב.
אלמא שמעינן מהא מתני', יחיד שעשה בהוראת ב"ד, חייב.
"ועדיין אני אומר", רישא דמתני' הכי איתא בת"כ.
"'בעשותה' יכול יחיד שעשה חייב שנים שעשו פטורין?
ת"ל 'מעם הארץ' אפילו מרובין.
ועדיין אני אומר,
מיעוט קהל שחטאו חייבין שאין ב"ד מביאין פר על ידיהם" וכו':
אמר ר"פ, ממאי?
דלמא לא הן, ולא ב"ד?
אמר רב פפא ממאי דלמא לא הן ולא ב"ד - וה"ק.
מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה, חייבין, שאין ב"ד מביאין פר עליהם בהוראה.
והן, המועט, נמי פטורין. דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור:
אי הכי, מאי איריא דקמהדר על רובא לחיובא,
אי הכי כו' - א"כ כדקאמרת, "לא הן ולא ב"ד", לא מחייבי בהוראה כלל.
א"כ מיעוט קהל בשגגת מעשה גרידתא נמי ליפטרו, כי היכי דמיפטרו בהוראה?
דאי הכי כדקאמרת, "לא הן ולא ב"ד", מאי איריא דקא מהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה, דקתני.
"אבל רוב קהל שחטאו בשגגת מעשה גרידתא יכול יהו פטורין, שהרי ב"ד מביאין עליהם פר בהוראה, והן פטורין ת"ל מעם הארץ ואפי' רובו", דחייב בשגגת מעשה:
לאו, מכלל דמיעוט בהוראה קיימא ליה דמיחייבו בהוראה.
לאו מכלל דמיעוט - קהל בהוראה, פשיטא ליה לתנא דמיחייבי בהוראה. כדאמר, "הא הן חייבין". דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב.
וכי היכי דמיחייבי בהוראה, (שם) הכי נמי מיחייבי בשגגת מעשה גרידתא. ואמטול הכי קא מהדר לעיל על רובא לחיוב.
אלא לדידך דאמרת לא הן ולא ב"ד, דאכתי לא נפקא לך דמיחייבי מיעוטא בשגגת מעשה גרידתא.
אי הכי נהדר ברישא על מיעוטא, דליחייבו בשגגת מעשה גרידתא, ולבסוף נהדר על רובא, לחיובא בשגגת מעשה גרידתא:
ונהדר ברישא על מיעוט' דמיחייב בשגגת מעשה, ולבסוף ניהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה?
אלא לאו מדלא מהדר על מיעוט דמיחייבין בשגגת מעשה, ובסוף מהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה.
אלא - מדקא מהדר על רובא ושביק מיעוטא:
ש"מ, מיעוט בהוראה חייבין הן כשבה ושעירה.
שמע מינה - דמיעוט בהוראה פשיטא ליה לתנא דחייבין כשבה או שעירה.
דהכי קאמר, שאין בית דין מביאין עליהם פר בהוראה, הא הן חייבין, דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב.
וכי היכי דחייבין בהוראה, (הם) הכי נמי שלא בהוראה, בשגגת מעשה חייבין.
וכיון דקיימא ליה לתנא דמיעוט בשגגת מעשה גרידתא חייבין, הלכך קא מהדר על רובא לחיובא.
ולעולם שמעינן מהא מתניתין, דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב.
שמע מינה:
ושלא בהוראה בשגגת מעשה חייבין.
מכדי תרוייהו סתמי תנן.
ממאי דקמייתא ר' יהודה ובתרייתא רבנן, אימא איפכא?
מאן שמעת ליה דדריש מיעוטי כי האי גוונא, רבי יהודה היא.
דתניא רבי יהודה אומר