אם עון פיגול?

אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב - ה"ג לה בת"כ וכן הצעתה בכל מקום וה"ק איזה פסול קרבן מרצה הוא אם עון פיגול דמחשבת חוץ  למקומו דאיקרי פיגול כדאמר לקמן בפירקין (דף כח.) פיגול הוא לא ירצה אם אינו לענין חוץ לזמנו תניהו לענין חוץ למקומו הרי כבר נאמר לא ירצה:

הרי כבר נאמר: (ויקרא ז, יח) "לא יחשב"?

אם עון נותר?

אם עון נותר - פסול מחשבת נותר שחישב לאוכלו לאחר שנעשה נותר דהיינו מחשבת חוץ לזמנו:

הרי כבר נאמר: (ויקרא ז, יח) "לא ירצה"?

הרי כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב - והאי קרא בחוץ לזמנו מיתוקמא בפירקין ובספרים שלנו גירסא זו משובשת בכ"מ בהש"ס ומחליפין המקראות ולאותה הגירסא אינך יכול  לפרש נותר זה במחשבת חוץ לזמנו והפיגול במחשבת חוץ למקומו דלא יחשב בחוץ לזמנו כתיב וצריך אתה לפרש נותר ממש ואי אפשר לומר כן שאין הקרבן שקרבו מתיריו בהכשר נפסל מלרצות ולעלות לשם חובה אם הותיר ממנו:

הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור.

הא אינו נושא כו' - הא כלומר הנה מצינו שאינו נושא אלא עון הטומאה ויש טעם לדבר ליתן נשיאת פסול קדשים זה על טומאה הואיל ומצינו לה היתר אחר שהותרה מכללה בצבור  לכתחילה הילכך יחיד שלא הותרה אצלו יבא הציץ וירצה בדיעבד:

מאי טומאה?

אילימא מטומאת שרץ?

• אילימא טומאת שרץ - מתוקמא בכהן או בבעלים ולמימר דהאי דשוחט וזורק על טמא שרץ ציץ הוא דמרצה:

• היכא אישתרי?

• היכא אישתראי - בצבור כיון דאין יחיד נדחה צבור לא עבדי בטומאה:

אלא טומאת מת, ולאו כגון שנטמאו בעלים במת?

לאו כגון שנטמאו בעלים במת - בתמיה ומי לא מיירי בטומאת בעלים וקתני משלחין:

אלמא נטמאו בעלים במת - משלחין קרבנותיהן.

ובמאי?

אי בנזיר: (במדבר ו, ט) "וכי ימות מת עליו" אמר רחמנא?

וכי ימות מת עליו אמר רחמנא - דטמא ראש נזרו וסותר ואין ראוי לקרבנות טהרה עד שיעברו ימי טומאה ויביא כפרת טומאת נזירותו שתי תורים ואשם וימנה וישלים ויביא קרבנות  תגלחתו:

אלא לעושה  פסח. (ולאו כגון שנטמאו בעלים במת)?

אלא בעושה פסח - וש"מ טמא מת משלח פסחו וקשיא לרמי בר חמא:

לעולם בשרץ

לעולם - טומאת שרץ קאמרינן מהכא דציץ מרצה לשחוט ולזרוק על טמא שרץ ודקשיא לך היכא אישתראי בהן:

ושם טומאה בעולם.

ושם טומאה בעולם - אשכחן דאישתראי בהן וטעמא גדול בהו להטיל ריצוי ציץ על טומאת שרץ:

ואיכא דדייק ומייתי הכי:

ואיכא דדייק - לישנא דקראי ומייתינא להך תיובתא דברייתא לזקני דרום וסייעתא לרמי בר חמא:

"עון הקדשים" -אין. עון מקדישין - לא.

עון מקדישים לא - טומאת הגוף בין דכהנים בין דבעלים לא מרצה במאי טומאה קאי דקא ממעט טומאת הגוף:

מאי טומאה?

אילימא טומאת שרץ?

- מי אישתריא בציבור?

היכא אישתראי בצבור - הא כיון דאית להו שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויחיד אין נדחה צבור לא עבדי בטומאה:

אלא לאו טומאת מת.

אלא לאו טומאת מת - שאינו משלח קרבנות ולא כהן טמא מת מרצה בקרבן יחיד:

ועון קדשים אין - עון מקדישים לא?

לעולם טומאת שרץ ושם טומאה בעולם:

לעולם בטומאת שרץ - קאי וקממעט כהן טמא שרץ מלרצות כדאוקמי זקני דרום פסול דמתניתין אטמא שרץ וטומאת בעלים אין צריכין ציץ שהרי קרבן בטהרה קרב ודקשיא לך  היכא אישתראי בצבור שום טומאה בעולם אישתראי בהו:

יושב:

מנלן?

אמר רבא אמר רב נחמן: אמר קרא: (דברים יח, ה) "לעמוד לשרת",

לעמוד לשרת - רישיה דקרא כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת וגו':

לעמידה בחרתיו ולא לישיבה.

לא לישיבה - וכיון דלא נבחרו הוו להו זרים וזר מחיל עבודה:

ת"ר: "לעמוד לשרת" - מצוה.

כשהוא אומר: (דברים יח, ז) "העומדים" - שנה עליו הכתוב לעכב.

העומדים שם - [לעיל מיניה כתיב] ושרת ככל אחיו הלוים וגו':

א"ל  רבא לרב נחמן: מכדי יושב כזר דמי ומחיל עבודה,

אימא: מה זר במיתה, אף יושב במיתה?

 [אימא מה זר וכו' - וניגמר במה מצינו בזר שמיחל עבודה וחייב מיתה אף יושב שמחלל עבודה במיתה]:

אלמה תניא: "אבל ערל אונן יושב אינן במיתה אלא באזהרה"?

משום דהוי מחוסר בגדים, ושלא רחוץ ידים ורגלים - שני כתובין הבאין כאחד