גמ' תרי קראי כתיבי בנותר - חד בפסח וחד בתודה:

חליפין - מפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה הויא שניה חליפי תודה וקריבה:

וולדות תמורה - ולד תודה ותמורת תודה וכולן קריבין כדאמרי' בבכורות (דף יד:) רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיה לך אלו הוולדות בכולן אני קורא בהן תשא ובאת וגו':

ת"ל ובשר - דהוה ליה למכתב ותודתו ביומו יאכל הוה ליה קרא יתירא לדרשא:

שלמי נזיר - איל נזיר הטעון לחם כמותה:

ושלמי פסח - חגיגת ארבעה עשר אבל שלמים בעלמא לא מצי לרבויי דהא כתיב בהדיא בהו שני ימים ביום זבחכם יאכל וממחרת:

ה"ג א"כ לימא קרא לא תותירו - כדכתיב בכל שאר הנותרים לשון נותר:

ועוד טעמא דר' יהודה ע"כ סברא הוא - ולא מריבוי דקרא אלא ס"ל דהואיל ומיפסיל בהוצאה ובהינוח מיפסיל נמי במחשבת הוצאה והינוח:

שאם הניח למחר שהוא פסול - דדם נפסל בשקיעת חמה:

ונפלוג נמי ר' יהודה בכולהו - הואיל וטעמא מהאי סברא הוא נפלוג בכולהו הנך דמתני' דקתני כשר ומשנינן בהי מינייהו נפלוג:

מי קא מיפסיל - אם היה שובר את העצמות או אוכל נא:

שיקריבוהו טמאים מי קמיפסיל - והאי יקריבוהו באימורין קאמר דומיא דיאכלוהו בבשר וכן אם יאכלו טמאים או ערלים זבח שנזרק דמו כהלכתו מי פסיל הקרבן למפרע מלרצות:

ה"ג לישנא אחרינא כל כמיניה - מי ישמע לו להקריבו בפסול הכהנים טמאים לא ישמעו לו וכן הערלים להקריב למזבח בעבירה או לאכול קדש בעבירה הלכך אין מחשבתו  מחשבה בדבר התלוי באחרים:

לערב דמן בדם כו' - כולי האי משינויא כלומר ואי איפליג בלערב דמה כו' אין דם מבטל דם וכיון דעירוב לא פסיל מחשבת עירוב [נמי] לא פסיל:

ליתן את הניתנין כו' - ליפלוג במחשבה שלא במקומו:

ר' יהודה לטעמיה - דאמר אפילו יהביה חוץ למקומו לא מיפסיל זיבחא מלרצות דשלא במקומו כמקומו דמי בפ"ב (לעיל כז.) דאוקימנא מתניתין דחישב ליתן את הניתנין למטה  למעלה כו' דס"ל לתנא דשלא במקומו כמקומו דמי דמסקנא מידי דהוה אמחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה:

ולפלוג בליתן את הניתנין בפנים בחוץ - והניתנין בחוץ שחשב ליתן בפנים קא מקשי דהתם ודאי אי הוה יהיב חטאת החיצונה בפנים מיפסלא דכתיב וכל חטאת אשר יובא וגו' (ויקרא ו):

קסבר רבי יהודה - מחשבה ליתן את הניתנין בחוץ בפנים לא פסלא דגבי מחשבת חוץ לזמנו כתוב שלישי ודרשינן שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ואימורין דהיינו חוץ לעזרה  ממש שבשעת היתר הבמות נשתלש בכל אלה הלכך גזירת הכתוב דפסול חוץ למקומו אבל להכניסו לפנים לאו מחשבה היא:

דבר רע - לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו' ריבה כאן אזהרה שלא ישחוט החטאת בדרום:

וחטאת שנכנס דמה לפנים כו' - כלומר לא תזבחנו ע"מ להכניס דמה לפנים ולאו בהכנסה ממש קמזהר ליה אלא במחשבת הכנסה דהא בזביחה קאי וקא קרי ליה דבר רע אלמא  מיפסיל:

הכניס בשוגג כשר - בפרק כל הזבחים שנתערבו וקיימא לן התם בגמרא בשילהי פירקין דהא דדייקינן הא מזיד פסול בשכיפר בשנתן ממנו על מזבח הפנימי הוא דקפסיל רבי  יהודה ולא מיפסל בהכנסה:

והשתא ומה כו' - דאיכא למשמע מיניה דכל שכן דמחשבת הכנסה לא פסיל: