דאמר מייתי ומתני.
מייתי ומתני - דסבירא ליה ספק הוא והכא קא מבעיא לן אליבא דבר פדא במאי מסתפק ומאי מתני ואו לאיל דריש ליה לדרשא אחרינא במנחות בפרק שתי מדות (דף צא:). וקא מיבעיא לן הכא מאי מתני מי פשיטא ליה לבר פדא דלאו בריה הוא אלא ספק איל ספק כבש הוא וכי מתני איל וכבש הוא דמתני אי איל הוא ליהוי כוליה דידיה ואי כבש הוא עשרון סולת רביעית היין ליהוי דידיה ואינך לנדבה, אבל בבריה לא צריך לאתנויי ולמימר: אי בריה הוא ואינו ראוי לנסכים ליהוי כולהו לנדבה. וגבי בעיין דלעיל כיון דודאי לאו בריה הוא יוצא ידי נדרו ממ"נ דהא או כבש או איל הוא והוא נדר באיזה שירצה:
מי אמרינן איל וכבש מתנה בבריה לא מתנה או דלמא בבריה נמי מתנה.
או דלמא בבריה נמי - מספקא ליה לבר פדא דלמא בריה הוא וגבי נסכים מייתי ומתני דאי בריה הוא ליהוי כולהו נדבה. וגבי בעיין נמי לא נפיק דדלמא לאו איל ולאו כבש הוא:
דאמר: אי בריה הוה ליהוי כוליה נדבה?
תיקו.
בעי רבי זירא: האומר הרי עלי לחמי תודה
תודה טעונה מ' חלות שלשים של מצה וי' של חמץ:
מן החמץ או מן המצה
מן החמץ או מן המצה - י' חלות מאיזה מין שארצה. ולקמן בעי היכי מייתי י' חלות לחודייהו:
והביא שיאור
שיאור - שיצא מכלל מצה ולכלל חמץ לא בא:
מהו?
שיאור דמאן
ר"מ ורבי יהודה - פליגי באלו עוברין (פסחים מח, ב) לר"מ שיאור בהכספת פנים ואפילו אין שם סדק, ואם נסדק אפי' כקרני חגבים מיקרי סידוק וחייב כרת, ושיאור בהכספת פנים אמרינן בריש אלו עוברין (שם) דר"מ חייב מלקות. ורבי יהודה אית ליה תרי קולי: חדא, דהכסיפו פניו אפילו שיאור לא מיקרי וכקרני חגבים הוא דמקרי שיאור. ועוד קולא אחריתי דבהא דקרי ליה ר' יהודה שיאור לא מחייב עליה מלקות:
אי שיאור דר"מ
שיאור דמאן אי שיאור דר"מ - דהכסיפו פניו:
- לרבי יהודה מצה מעלייתא היא.
לרבי יהודה - כלומר וקא מיבעיא לן אליבא דרבי יהודה אי נפיק בהאי שיאור אי לא - הא ודאי לרבי יהודה מצה מעליא הוא ונפיק משום מצה:
אי דרבי יהודה - לר"מ חמץ הוא.
אי שיאור דרבי יהודה - דקרני חגבים ומיבעי לך אליבא דרבי מאיר הא ודאי לרבי מאיר יצא ידי נדרו ונפיק משום חמץ:
ואי דר"מ לר' מאיר
ואי דר"מ - דהכסיפו פניו וקא מיבעיא לך אליבא דר"מ:
- מדלקי עליה
מדלקי עליה - דאמרינן התם האוכלו במ':
חמץ הוא.
חמץ הוא - ואע"ג דכרת לא מחייב משום דלאו חמץ הראוי לאכילה הוא, מיהו חמץ נוקשה מיקרי מדקא מיחייב עליה מלקות. ולענין נדר יצא ידי נדרו שהרי הביא חמץ:
אלא דרבי יהודה
אלא דרבי יהודה - דקרני חגבים ומבעיא לן אליבא דרבי יהודה דאמר בשיאור דידיה ישרף אלמא יש בו צד חמץ וקאמר האוכלו פטור אלמא לאו ודאי חמץ הוא והויא התראת ספק:
לרבי יהודה מאי
ספיקא הויא ונפיק ממה נפשך
או דלמא בריה הוא ולא נפיק
מאי ספק הוי - ונפיק ממה נפשך או דלמא בריה הויא ולא נפיק:
והאמר רב הונא: האומר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה.
ה"ג והא א"ר הונא האומר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה - דאדם יודע דאין לחם בלא תודה. וכיון דאיחייב בכולהו נהי נמי דלאו בריה הוא היכי נפיק:
וכיון דאיחייב ליה בתודה ולחמה, הא לא ידע האי גברא אי חמץ הוא דליתי מצה אי מצה הוא דליתי חמץ
הא לא ידע אי חמץ אייתי דלוסיף עליה ולייתי מצה אי מצה היא דלייתי חמץ. ועל כרחו יביא חלות כשרים ובהן יוצא ידי נדרו שהרי הביא עשר שנדר וגם הוסיף עלייהו:
לא צריכא דאמר הרי עלי חלה לפטור תודתו של פלוני
לא צריכא דאמר הרי עלי י' חלות - לפטור תודתו של פלוני דלא מיחייב עליה בכולהו מ':
סוף סוף הא לא ידע האי גברא אי חמץ הוא דליתי מצה, אי מצה הוא דליתי חמץ
סוף סוף - כיון דאמר לפטור לא נפיק עד דפטר ליה לההוא פלוני מי' חלות והאי לא מצי פטר ליה בהאי שיאור דלא ידע ההוא פלוני מאי אייתי האיך דלוסיף עלייהו:
לא צריכא דלא אמר: לפטור
לא צריכא דלא אמר לפטור - אלא הרי עלי י' חלות לתודתו של פלוני. דכיון דאמר לתודתו של פלוני לא איחייב ליה בתודה ולחמה אלא בעשר. והא ודאי פשיטא לן דההוא פלוני לא מיפטר בהאי שיאור ואיהו נמי לא מקבל עליה למפטריה אלא לאתויינהו בעלמא וכסבור שיוכלו ליקרב עם המצה של חבירו:
מיפק גברא ידי נדרו נפיק או לא נפיק?
מיפק גברא ידי נדרו נפיק - ויפדו ויפלו דמיהם לנדבה לתודה אחרת או לא נפיק - תיקו:
תיקו:
משנה
כשר בפרה - פסול בעגלה.
כשר בעגלה פסול בפרה:
גמרא
תנו רבנן: פרה - בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה.
עגלה - בעריפה כשרה בשחיטה פסולה.
נמצאת כשר בפרה פסול בעגלה, כשר בעגלה פסול בפרה.
ותהא פרה כשרה בעריפה מק"ו.
ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה
ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה - כדיליף לקמן (דף כד.):
הוכשרה בעריפה.
פרה שהוכשרה בשחיטה אינה דין שהוכשרה בעריפה
דאמר מייתי ומתני. הקשה ריב"א בשלמא נסכים יכול להביא שיעור נסכי איל ולהתנות שאם הוא כבש שיהא המותר לנדבה כרבי עקיבא דאמר בפרק כל התדיר (זבחים צא, ב) המתנדב יין מנסכו לספלים ואפילו לרבי טרפון דאמר לאישים משמע דלא פליגי אלא באומר הרי עלי יין סתם ולא פירש לנסכים אבל אם פירש מודה דאזיל לספלים אבל במנחה היכי מתני הא אין בלילתן שוה דשל כבש בלילתו רכה שלש לוגין לעשרון ושל איל בלילתו עבה שני לוגין לעשרון ותנן פ"ק דמנחות (דף יא.) ריבה שמנה או שחיסר פסולה ותנן נמי אין מערבין מנחת כבשים בשל אילים ופרים וכי תימא דמייתי שיעור מנחת כבש בכלי אחד ושיעור מנחת איל בכלי אחד ומתנה שהאחד מהן יהיה נדבה אי אפשר לעשות כן דמנחת נדבה נקמצת ומנחת נסכים כולה כליל כדתניא בהדיא בפרק אלו מנחות (דף עד:) ותירץ ריב"א דודאי כשמתנדב מנחה סתם אז היא נקמצת אבל אם מפרש מנחת נסכים הויא כולה כליל ואמרינן מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום והשתא יכול להתנות שפיר:
אי שיאור דר"מ לרבי יהודה מצה מעלייתא היא. וא"ת והא בפרק אלו עוברין (פסחים מג, א) תניא שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו ומפרש התם דהיינו שיאור דר"מ לרבי יהודה משמע דאסור באכילה וי"ל דמדרבנן בעלמא אסור דמדשרי ליתנו לפני כלבו שמע מינה דהוי מצה מעלייתא:
ואי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא. וא"ת ודילמא שאני לענין פסח דרבייה קרא בפרק אלו עוברין (דף מג.) מדכתיב כל וכי תימא נילף חמץ דתודה מחמץ דפסח דלמא מחמץ גמור דחייב כרת גמרינן אבל האי דלא חשיב חמץ גמור לענין פסח לא חשיב חמץ לענין תודה מיהו מצינו לפרש דהכי קאמר דפשיטא דלא יצא משום מצה דלענין מצה ילפינן תודה מפסח אבל קשה דבריש כל המנחות באות מצה ((מנחות נג, א) קאמר ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור וקאמר שיאור דמאן כו' ואי דר"מ לרבי מאיר מדלקי עליה חמץ הוא ומאי קושיא גבי פסח הוא דחשיב חמץ דרבייה קרא ונראה דיש שום יתור (כתוב) בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשיב חמץ גבייהו והא דמשמע התם דלכולי עלמא אין מחמיצין בחמץ נוקשה גבי תודה דקאמר אין מחמיצין בתפוחים והתם משמע דחמץ נוקשה הוי (גבי תודה) היינו לכתחלה דכשבא לחמץ שתי הלחם וחלות תודה מצוה לעשות בחמץ גמור:
ותהא פרה כשרה בעריפה מק"ו. והוא הדין דה"מ למפרך הכי אצל חולין וקדשים אבל נקט פרה ועגלה ששניהם ענין אחד דשניהם קדשים הנשחטים בחוץ ודמו אהדדי ליפסל בעול וכמה דברים וא"ת למה לי הנך מיעוטי למעוטי פרה מעריפה ועגלה משחיטה נימא כיון דאיכא למעבד ק"ו הכי ואיכא למעבד ק"ו איפכא כדעביד בסמוך כל חד וחד תיקום אדוכתיה כדאמרינן בפ"ב דזבחים (דף יז:) גבי ותותר אנינות אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מק"ו וי"ל דהתם כל ק"ו סותר את חבירו לגמרי שבתחלה אומר ותותר אנינות אצל כהן הדיוט בקרבן ציבור מק"ו דכהן גדול שהותר אנינות אפילו בקרבן יחיד ואח"כ עושה ק"ו להפך דלא תותר אנינות אצל כהן גדול בקרבן יחיד מק"ו וכן אחריני דהתם להכי קאמר כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי כל חד וחד תיקום אדוכתיה אבל הכא גבי פרה ועגלה שבא ליתן את האמור של זה בזה ולא הוי ק"ו אלא כמו מה מצינו לא שייך למימר הכי דאי לאו מיעוט הייתי לומד זה מזה במה מצינו ואי הוה עביד ק"ו לא תותר פרה בשחיטה אז הוי כההיא דזבחים וכן תהא אשה יוצאה בחליצה מק"ו או יבמה בגט מק"ו הוי כמו מה מצינו וא"ת מה לעגלה שכן אינה מטהרת וכמה חומרות יש בזה מה שאין בזה וי"ל דלא עביד ק"ו מכח עגלה ופרה אלא מכח שחיטה ועריפה ומה שחיטה שאינה מכשרת בעגלה מכשרת בפרה כו' אבל קשה דא"כ ק"ו גמור הוא ולא מה מצינו דשחיטה מעריפה ליכא למילף במה מצינו אלא מק"ו א"כ נימא כל חד וחד תיקום בדוכתיה וי"ל דבכל מקום דעבד ק"ו הכי והכי כגון הכא ולקמן (דף כה.) גבי אויר כלי חרס וגבי כהנים ולוים ובפ"ב דבבא קמא (דף כה:) גבי ותהא שן ורגל חייבין ברה"ר מק"ו והדר קאמר לא תהא שן ורגל חייבין . ברשות הניזק אלא חצי נזק צריך לומר דיש שום סברא או קולא או חומרא לעשות ק"ו אחד יותר מאחר וכיון שהיינו עושין ק"ו אחד אצטריך קרא למעוטי מעתה היינו עושין ק"ו להפך:
פרה שהיא כשרה בשחיטה. אין ללמוד בענין זה מק"ו שתהא פרה כשרה במליקה מק"ו מעוף שלא הוכשר בשחיטה הוכשר במליקה דהא לקמן בריש השוחט (דף כז:) דרשינן ראשו של זה ממול עורף ולא ראשו של אחר ואין ללמוד בעוף שיוכשר בשחיטה מק"ו דבהמה שלא הוכשר במליקה דלמאן דיליף רוב שנים מהלכה אין דנין ק"ו ובנין אב מהלכה כדתנן בנזיר בפ' כהן גדול (דף נו:) ונ"ל דכיון דאיכא מיעוטי בפרה ובעגלה לענין שחיטה ועריפה תו לא מצי למילף עוף מבהמה ובהמה מעוף לענין שחיטה ומליקה דאיכא למימר עריפה תוכיח שאינה כשרה בפרה וכשרה בעגלה ואפ"ה אין שחיטה כשרה בה אף אני אביא מליקה וכן איפכא: