ס"ד אמינא, הואיל ואסירי בגיזה ועבודה,
הואיל ואסירי בגיזה ועבודה - דכתיב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב בפ"ב דבכורות (דף טו.):
דמן לבעי קבורה. קמשמע לן.
תנא דבי רבי ישמעאל: (במדבר כג) "ודם חללים ישתה" - פרט לדם קילוח, שאינו מכשיר את הזרעים".
פרט לדם קילוח - שמקיז את הבהמה בתחלה הדם שותת בטיפה אחת או שתים ואח"כ הוא מקלח ואח"כ הוא משחיר והכי קיימא לן בכריתות (דף כב.) ותניא התם איזהו דם היקז שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך אבל דם קילוח לא הוי דם הנפש:
את הזרעים - לישנא דקרא נקט וכי יותן מים על זרע (ויקרא יא):
ת"ר. השוחט והתיז
והתיז - בתחלת שחיטה:
דם על הדלעת,
על הדלעת - תלושה של תרומה:
רבי אומר: הוכשר.
רבי חייא אומר: תולין.
רבי חייא אומר תולין - לקמיה מפרש מאי תולין:
א"ר אושעיא: מאחר שרבי אומר הוכשר, ור' חייא אומר תולין, אנו על מי נסמוך?
באו ונסמוך על דברי ר"ש.
באו ונסמוך על דברי ר"ש - שהוא מסייע את רבי חייא שאמר אין דם מכשיר והוה ליה רבי יחיד במקום שנים:
שהיה ר"ש אומר: "שחיטה מכשרת ולא דם".
אמר רב פפא, הכל מודים, היכא דאיתיה לדם מתחלה ועד סוף,
היכא דאיתיה לדם - על הדלעת עד גמר שחיטה שלא נתקנח:
כולי עלמא לא פליגי, דמכשיר.
דמכשיר - דדם שחיטה הוא ואיתקש למים:
כי פליגי, בנתקנח הדם בין סימן לסימן.
רבי סבר, ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. והאי,דם שחיטה הוא.
רבי חייא סבר, אינה לשחיטה אלא בסוף.
אינה לשחיטה אלא לבסוף - וכשנתקנח קודם סימן שני עדיין לא היה קרוי דם שחיטה אלא דם מגפתו:
והאי, דם מכה הוא.
ומאי תולין?
תולין הדבר עד גמר שחיטה.
תלוי הדבר - אי הוי הכשר אי לא:
אי איתיה לדם בסוף שחיטה, מכשיר. ואי לא, לא מכשיר.
ומאי "באו ונסמוך על דברי ר"ש"?
לר"ש, לא מכשיר.
לר"ש לא מכשיר - לעולם ואינו מסייע את רבי חייא:
לרבי חייא, מכשיר.
בנתקנח
בנתקנח - דפליגי ביה רבי ורבי חייא:
מיהו, אשוו להדדי.
מיהא - מסייע ליה לר"ש דבין למר ובין למר לא מכשרא:
מר לא מכשיר, ומר לא מכשיר.
הוה ליה רבי חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.
רב אשי אמר: "תולין" לעולם משמע.
לעולם משמע - עד שיבא אליהו ויודיענו. ולא תני תנא תולין הדבר שגמרו מוכיח עליו:
ונתקנח לר' חייא ספוקי מספקא ליה, אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא בסוף.
ומאי "תולין"?
לא אוכלין ולא שורפין.
לא אוכלין ולא שורפין - אם נתקנח קודם גמר שחיטה ואחר כך נגעה טומאה בזרעים:
ומאי, "באו ונסמוך על דברי ר"ש"?
לר"ש לא מכשיר. לרבי חייא ספיקא. לענין שריפה מיהו, שוו להדדי.
מר לא שרפיה, ומר לא שרפיה.
הוה ליה רבי חד, ואין דבריו של אחד, במקום שנים.
והכי קאמר,
והכי קאמר כו' - גירסא דלא צריכה היא:
כגון זאת, תולין לא אוכלין ולא שורפין.
בעי ר"ש בן לקיש: צריד של מנחות,
צריד של מנחות - קורטי קמח הצבור במנחה ואין שמן נכנס לתוכו. צריד לשון יבש ודוגמתו בראש השנה (דף כז:) היה קולו דק או עב או צרוד:
מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני?
מונין בו ראשון ושני - כלומר אם נטמא מטמא אחרים או לא:
כי מהניא חבת הקדש,
קיימא לן דחיבת הקדש מכשרת - דתניא והבשר לרבות עצים ולבונה כדלקמן:
לאפסולי גופיה,
לאפסולי גופיה - ליתסר באכילה:
למימנא ביה ראשון ושני - לא.
או דלמא לא שנא?
א"ר אלעזר, ת"ש: "(ויקרא יא) "מכל האוכל אשר יאכל" וגו'.
אוכל הבא במים הוכשר, אוכל שאינו בא במים לא הוכשר".
אטו רבי שמעון בן לקיש לית ליה אוכל הבא במים?!
אטו ריש לקיש - דבעי לה לא ידע להאי קרא דהכשר על ידי מים הוא:
רבי שמעון בן לקיש הכי קמיבעיא ליה, חבת הקדש כאוכל הבא במים דמי או לא?
ריש לקיש - בקדשים מיבעי ליה אי הויא חיבת הקדש כהכשר מים בחולין או לא ומהדר גמרא לשנויי ורבי אלעזר נמי דפשיט ליה ניהליה מיתורא דקרא פשטיה ניהליה:
רבי אלעזר נמי, מיתורי קראי קאמר.
מכדי? כתיב, (ויקרא יא) "וכי יותן מים על זרע", "מכל האוכל אשר יאכל" למה לי?
סלקא דעתך. אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה כו'. תימה הא גיזה עצמה שריא כשעבר וגזז דתזבח ולא תגוז קאמר כדתנן בפרק הלוקח בהמה (בכורות כה.) שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו עקביא בן מהללאל מתיר ובתלוש נמי פליגי כדמוכח התם בסוף פירקין (דף כו.) ואפילו רבנן דאסרי מפרש התם בגמרא גזירה משום דלמא אתי לאשהויי אבל מדאורייתא שרי א"כ אפילו דם שיצא מחיים קודם שחיטת הרוב למה יאסר וכל שכן אחר שחיטה דאז שרי אפילו לגוז כדמשמע בפ"ב דבכורות (דף טו:) וי"ל דס"ד למיסר דם משום דדרשינן בשר ולא חלב והוא הדין דהוה דרשינן ולא דם ולא דמי לגיזה דשריא דגיזה מתזבח נפקא דמשמע תזבח ולא תגוז אבל כאן ואכלת בשר כתיב משמע בשר ולא חלב ודם ולאסור אף בהנאה אתא אע"ג דאין הדרשה מיושבת על דם כמו על חלב דשרי באכילה מ"מ דם נמי בר אכילה הוא והא דלא מייתי הכא בשר ולא חלב רישא דמילתא נקט אי נמי הכי פירושו הואיל ואסירי בגיזה ועבודה ואפי' לענין מלקות כמו קודם שנפסלו כדתנן (בכורות דף טו:) הגוזז והעובד סופג את הארבעים וכיון דהחמירה תורה כל כך ראוי לדרוש נמי בשר ולא דם וכן משמע בפ"ק דבכורות (דף ו:) דלאיסור חלב אתא קרא ולא לאסור לחלוב דבעי למידק מיניה דחלב חולין שרי מדאצטריך לאסור חלב בפסולי המוקדשין מבשר ולא חלב:
ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח. פירש הקונטרס דדם חללים משמע שהיא נעשית חלל ממנו ודם קילוח אין הנפש יוצאה בו אלא מטיפה המשחרת ואילך שהוא אחר הקילוח וקשה דבכריתות (דף כב.) משמע דלמ"ד מטיפה המשחרת ואילך לא אתא למעוטי דם הקילוח והכי איתא התם בפרק דם שחיטה (ג"ז שם) איתמר איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו רבי יוחנן אמר כל זמן שמקלח וריש לקיש אמר מטיפה המשחרת ואילך מיתיבי איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו כ"ז שמקלח יצא דם התמצית מפני שהוא שותת מאי לאו אפילו ראשון ואחרון לא למעוטי טיפה המשחרת ואי לר"ל למעוטי דם קילוח קאתי לעולם תקשי ליה ברייתא אלא. לכ"ע דם קילוח נשמה יוצאה בו ודם הקזה בתחלה יוצא שחור ואח"כ יוצא אדום הכל בלא קילוח ולבסוף מקלח ואחר הקילוח מתמעט ושותת ויורד בסמוך וכל זמן שמקלח דקאמר ר' יוחנן היינו אמצעי ולריש לקיש הוי דם שהנשמה יוצאה בו משכלה המשחיר ומתחיל להאדים אע"ג שעדיין אינו מקלח והשתא פריך לריש לקיש מברייתא דקתני יצא דם התמצית מפני שהוא שותת וה"נ שותת ומשני לא למעוטי דם המשחיר והכא לגבי הכשר זרעים לכך אינו מכשיר משום דדם חללים כתיב ולא מיקרי דם חלל אלא אותו שיוצא אחר מיתה שנעשה כבר חלל פרט לדם קילוח שאינו לאחר מיתה וכן פירש בקונטרס בכריתות (דף כב.) ודם שחיטה הוי איפכא דלא חשיב דם שחיטה אלא דם שהנשמה יוצאה בו אבל לאחר מיתה אינו קרוי דם כדאמר בפ"ק דפסחים (דף טז:) והרי דם התמצית שנשפך כמים ואינו מכשיר א"ל הנח לדם התמצית דאפילו בחולין נמי לא מכשיר דאמר קרא כי הדם הוא הנפש דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם וכו':
צריך של מנחות מונין כו'. פירש בקונטרס קורטי קמח הצבורין במנחה ואין שמן נכנס לתוכו וא"ת ויצטרף כלי לענין הכשר כאילו הוכשר כולו כמו שמצרף לענין טומאה מדכתיב כף אחת דרשינן עשה הכתוב לכל מה שבכף אחת דמנחה נבללת בכלי שרת כדמוכח בפרק קמא דמנחות (דף ט.) דאמר רבי יוחנן בללה זר כשרה חוץ לחומת העזרה פסולה ומפרש טעמא דכיון דקדושת כלי היא נהי דכהונה לא בעי פנים מיהא בעיא ועוד דלא שייך חיבת הקדש אלא היכא שנתקדש בכלי שרת כדמוכח בריש המנחות והנסכים (שם קא.) דקאמר עצים כל כמה דלא משפי להו בגיזרין לא מתכשרי ולבונה נמי כל כמה דלא מקדש בכלי לא מתכשרא והא דאמר בההיא פירקא (קב:) גבי פרה דמיטמא אע"ג דכל העומד לשרוף כשרוף דמי והויא כעפרא משום דחיבת הקדש משויא ליה אוכל והתם ליכא קדוש כלי שאני פרה הואיל ועשו בה שחיטה והזאה כעין קרבן וגם משום חומרא דפרה החמירו שתהני בה חיבת הקדש וי"ל דמיירי הכא בשלא נתן עדיין שמן במנחה בתחלה כשהסולת בביסה וכמ"ד מדת יבש נתקדשה והויא מנחה קדושה בלא שמן או במנחת חוטא או במנחת קנאות דליכא שמן ונתקדש הסולת. בכלי ולא נתן בו מים כלל ומיהו לשון צריך משמע מקצתה לחה ומקצתה יבשה וה"ה דהוה מצי למיבעי בבשר קדש שלא בא במים דדם קדשים לא מכשיר: