צורת הדף

מחתך בעפר הוא?

מחתך בעפר הוא - דכיון דנאסר משום עבודת כוכבים, פקע שם קדשים מינה ונעשית של עבודת כוכבים ועפרא בעלמא היא ותו לא מחייב עליה משום שחוטי חוץ. ואע"ג דאמרינן בפירקין (לעיל דף כט:) שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים חייב שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ ליכא למימר דבגמר הסימן חייל בהדי הדדי איסור עבודת כוכבים ושחיטת חוץ דכי אמרינן סימן אחד מחייב הני מילי היכא דגמר לשחיטה בעודה קדשים כדקתני וסימן אחד בפנים דאיגלאי מילתא דבסימן קמא שחיטת חוץ הוה. וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. אבל הכא דסימן שני לא אשתחיט כלל, דחיתוך עפרא בעלמא הוא קמא נמי לאו שם שחיטה עליה. ולענין שבת דחיוביה אנטילת נשמה הוא דמחייב אע"ג דלאו שחיטה היא. וכן משום עבודת כוכבים דשחיטת עבודת כוכבים היא, אבל לענין שחוטי חוץ לאו שחיטת קדשים היא:

אמר רב פפא: הכא בחטאת העוף עסקינן 

הכא בחטאת העוף עסקינן - דמליקתה בסימן אחד בפ"ק (לעיל דף כא.) וחיוב שחיטתה דידיה נמי בחוץ בסימן אחד דהשוחט עוף קדשים בחוץ חייב והמולקו בחוץ פטור כדתנן בזבחים בפרק השוחט והמעלה (דף קיא.) ויליף מאו אשר ישחט לרבות את העוף:

דכולהו בהדי הדדי קאתי.

דכולהו בהדי הדדי - דכיון דשם עבודת כוכבים לא חייל עד גמר סימן אישתכח דכולה שחיטה בקדשים הואי:

מכדי רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה - כעולא, ועולא מעשה כל דהו קאמר?

ועולא מעשה כל דהו קאמר - דכיון דאמר רב הונא סימן אחד ואסמכא למילתיה אדעולא - אשמועינן רב הונא דעולא מעשה כל דהו קאמר - דהא סימן אחד בשחיטת עבודת כוכבים לאו גמר מעשה הוא, הלכך ע"כ סימן אחד דרב הונא לאו דוקא דהוא הדין לחצי סימן. ואפילו מוקמת לה בחטאת העוף הוי תיובתיה מכי שחיט בה פורתא פקע שם קדשים מינה וחיוב שחיטת חוץ ליתיה עד גמר סימן, וחיתוך עפר הוא:

אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה.

אלא - אפילו בחטאת בהמה מתוקמא ובאומר איני רוצה לעבוד עבודת כוכבים בשחיטה זו עד שתגמר, דהשתא לא פקע שם זבחים עד גמר זביחה ומתחייב בכולהו:

אי הכי

אי הכי - דטעמא דשחיטת חוץ לאו משום סימן אחד דחטאת העוף הוא אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה:

מאי איריא חטאת לישמעינן זבח?

מאי איריא חטאת - דנקט ליתני השוחט את הזבח דמשמע כל זבחים, ומדנקט חטאת דאיתיה נמי בעוף, שמע מינה בחטאת העוף קאי. ועולה לא מצי למינקט - משום דעולת העוף בעי שני סימנין. ולאו באומר בגמר זביחה הוא עובדה, דאי אינו עובדה אלא בגמר זביחה, אמאי איכפל לאשמועינן עוף[ בבהמה נמי חייל? והאי פירכא לאו לאותובי לרב הונא נקט לה דכי מדלית רב הונא מהכא ותימא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא בגמר מעשה, איכא למיפרך נמי מאי שנא חטאת דנקט. אלא הכי קפריך אי איתא דטעמא משום גמר זביחה הוא מאי שנא עוף אלא על כרחך טעמא אחרינא הוא:

אלא אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא:

אלא אמר מר זוטרא - הא מתניתא מסייע ליה לרב הונא, ומש"ה נקט חטאת העוף דהכשרו בסימן אחד, דאי תנא זבח ליכא לחיוביה בשחיטת חוץ משום דמיתסר בתחילת שחיטה ופקע שם קדשים מיניה כרב הונא. אבל בעוף משכחת שלש חטאות וכגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דמתכשר בפנים ומחייב עליה משום שחיטת חוץ וחיוב חוץ ומעשה כל דהו דעבודת כוכבים ונטילת נשמה דשבת בהדי הדדי אתו:

הכא במאי עסקינן: כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו. דכולהו בהדי הדדי קאתיין.

אמר רב פפא אי לאו דאמר רב הונא: סימן אחד

אי לאו דאמר רב הונא (כו') סימן אחד - ואסהיד אדעולא דמעשה כל דהו אמר:

לא הויא חטאת תיובתיה.

לא הויא חטאת תיובתיה - דעולא מרישא, כי הוה ס"ד דבבהמה קאי, דאיכא למימר מעשה רבה קאמר עולא דהיינו גמר מעשה:

מאי מעשה - מעשה רבה.

ואמר רב פפא: אי לאו דאמר רב הונא בהמת חברו

אי לאו דאמר רב הונא בהמת חבירו - ואפילו הוה אמר מעשה כל דהו אסר בבהמתו:

לא הויא חטאת תיובתיה

לא הויא חטאת תיובתיה - אפילו כדהוה ס"ד ברישא דבבהמה קאי:

מאי טעמא - דידיה מצי אסר דחבריה לא מצי אסר.

פשיטא?

מהו דתימא כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמיא - קמ"ל.

דקני ליה לכפרה - שהבעלים מתכפרין בה.

ל"א אי הכי דבגמר זביחה הוא עובדה מאי איריא חטאת דמשמע דאיכפל תנא לאשמועינן מידי דלית ליה חלק בו שהבעלים שוחטין אותה והיא כולה לכהנים ליתני זבח דלישתמע אפילו שלמים שהן שלו מחייב שלש חטאות, דהא לא פקע שם קדשים מיניה עד גמר זביחה, ומדנקט חטאת ש"מ בעובד עבודת כוכבים בתחלת שחיטה קאמר ומשום טעמא דחטאת אינו שלו ולא מצי אסר במעשה זוטא דאילו שלמים הוה אסר במעשה זוטא. ומ"מ לרב הונא קשיא דהא מדנקט חטאת ש"מ טעמא דתנא משום דדבר שאינו שלו לא אסר. אלא אמר מר זוטרא לעולם בעובד בתחלת זביחה ולא תיקשי לרב הונא דהכא בחטאת העוף קאי ובחצי קנה פגום דבההוא מעשה כל דהו דאיתסרא ביה איחייב משום שחיטת חוץ, והיינו דנקט חטאת משום דאיתא בעוף ועולה לא מצי למינקט משום דאפילו בעוף בעיא שני סימנין:

לא הויא חטאת תיובתיה - דמאי מעשה דעולא מעשה רבה, ולא הוה מיצטריך ליה לאוקמי בחטאת העוף, דהאי דנקט חטאת ולא תנא זבח משום דאילו שלמים כיון דדידיה נינהו הוו מיתסרי במעשה כל דהו וליכא חיוב שחיטת חוץ, אבל חטאת לא מיתסר עד גמר שחיטה דאיכא מעשה רבה. ולשון זה נראה בעיני דהכי מסתבר לישנא דתלמודא דלרב הונא לחודיה קמותיב:

דחבריה לא מצי אסר - במעשה כל דהו ולהכי תנא חטאת דכהנים היא דאילו שלמים דידיה נינהו ומיתסרי במעשה כל דהו:

כדידיה דמיא - ואפ"ה קתני דלא מיתסר:

(נעץ סימן)

רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי: אין אדם אוסר דבר שאין שלו.

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו - אפילו בגמר מעשה. ואית דמפרשי במעשה כל דהו. ולא היא דא"כ לא הוי מנסך תיובתייהו, דהא מעשה גמור הוא ולקמן מותיב להו ממנסך:

מיתיבי: השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודת כוכבים חייב שלש חטאות.

ואוקמינן בחטאת העוף ובחצי קנה פגום.

טעמא דחטאת העוף הוא דכולהו בהדי הדדי קאתיין