זה הכלל - משנתינו היא:

דבר שאינו גופה - אלא מן העובר ונמצא בתוכה מותר:

לאתויי מאי - אי חותך מן העובר תנא ליה אלא לאו לאתויי כה"ג דנשאר מיעוט העובר בפנים ורובו יצא מחותך:

לאתויי קלוט - אפי' הנמצא שלם במעי פרה:

הוציא עובר - של שלמים את ידו בשעת שחיטת אמו בעזרה:

מהו - להיות לו חומת העזרה מחיצה להתירו בשחיטת האם: ותבעי לך קדשים קלים בירושלים כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לך אליבא דמ"ד יש לידה לאברים ולא מהניא חזרה מי מהניא ליה חומה דלא ליהוי בשר בשדה דהא חומת העיר הויא מחיצה לקדשים קלים וליכא לאוקמא בשוחט שלמים בירושלים והוציא העובר את ידו לחוץ דא"כ אף הבהמה אסורה משום שוחט קדשים בחוץ:

אמו הוא - ולא חומה:

מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני - גרסינן והכי מיבעי ליה סימן ראשון כשנשחטה בעוד אבר זה בתוכה היה בא להתיר אף באכילה ומשיצא אין חתיכת סימן שני בא על אבר זה אלא לטהרו מידי נבלה כדאמרן לעיל וחכ"א מגע טרפה שחוטה מי מצטרף סימן ראשון שבא לו לטהר ולהתיר עם זה שאינו בא אלא לטהר להועילו מיהא לטהר הואיל ושניהם שוין בכך::

או דלמא - כיון דיש חילוק ביניהם לא מצטרף ראשון שהוא נשחט לשני דברים עם השני שאינו אלא לטהרו מידי נבלה ואין כאן שחיטה שלמה לטהרו:

אם מצטרף סימן ראשון לשני להתיר באכילה - כל העובר והבהמה ולא אמרינן שחיטה חלוקה היא ואין שחיטה לא בזו ולא בזו לא תועיל לאבר לטהרו מידי נבלה:

מהו לחוש לזרעו - של עובר זה שהוציא ידו ונשחטה אמו והוציאוהו חי וגדל ובא על הבהמה והוליד מהו שיאסר אבר כיוצא בו הנולד ממנו:

אפי' בן פקועה דעלמא - שלא הוציא את ידו וגדל והוליד נמי אסור כל הולד:

דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב - חנניא הוא באותו ואת בנו (לקמן עח:):

אין לו תקנה - שמצד אביו אין טעון שחיטה כדתנן במתני' (שם דף עד.) וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו ומצד אמו טעון שחיטה וסימניו אינן סימנין דהא פלגיה כשחוטין דמו ואי נמי ה"ל בר סימן א' ובהמה צריכה רוב שנים:

אבן פקועה דכוותיה - דאין [הולד] טעון שחיטה אלא משום חד אבר וההוא אבר לא מישתרי בשחיטה דלאו שחיטה היא [וחתך ליה האי אבר ושרי]:

מבלבל זרעיה - ומיתסר כל הולד משום אותו אבר ואליבא דחנניא קבעי לה:

לאו מכח חלב ודם - של אבוה קאתי שאף החלב והדם הולידו:

תרי איסורי אמרינן - דשרי אבל חלב ודם ויוצא לא:

ולמאן - איכא תלתא:

אי לר"מ - דאמר איסור חלב נוהג בשליל כדלקמן איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא. דהא לר"מ אפי' מה שבפנים טעון שחיטה כדקתני מתניתין (שם) ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה הלכך ה"ל כשאר בהמה:

ואי כר' יהודה - בר פלוגתיה דאמר אין טעון שחיטה מה שבפנים ואיכא איסור יוצא שאין לו היתר איסור חלב ליכא:

נוהג בשליל - גיד הנשה וחלבו של שליל אסור:

אלא - הא לא קמיבעיא ליה דכל מכח לא אמרינן דליתסר משום שבא מכח איסור:

את חלבו - אם נקבה היא וילדה והרי היא חולבת חלבה מהו באכילה והיינו לזרעו דקאמר שאין החלב בא עד שתלד:

בהמה בבהמה - שדיא בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו:

אלא מעתה - הואיל ושליל קרוי בהמה:

ימירו - אם הביא בהמת חולין אצל בהמת קדשים מעוברת ואמר הרי זו תמורת עובר של זו תהא תמורה דהא גבי תמורה בהמה כתיב (ויקרא כז) ואם המר ימיר בהמה בבהמה:

אין ממירין - כלומר אם המיר אין מומר דכל ממירין דתמורה דיעבד הוא כדאמרן בשמעתא קמייתא דפרקא קמא (לעיל ב.):

לא אברין בעוברין - אבר בהמת חולין זו תמורה תחת עובר בהמת קדשים זו:

ולא עוברין באברין - עובר בהמת חולין זו תמורה ברגלה של בהמת קדשים זו:

ולא עובר ואבר בשלמים - אלמא לאו בהמה מיקרו:

אלא - לאו מבהמה נפקא אלא מכל נפקא והכי דריש כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו כלומר כל אשר תמצא בבהמה אכול:

אותה תאכלו כשהיא שלמה - אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסרה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה לא תאכל הנמצא:

אלא מעתה - דדרשת כל בבהמה:

תוספות

ותבעי לך קדשים קלים בירושלים. רב חנניא הוה מיבעי ליה בעזרה משום דחשיבה מחיצה יותר אפי' לענין שחיטת קדשים קלים ומיהו בנולד כולו בעזרה לא קא מיבעי ליה דפשיטא דטעון שחיטה:

דאתא אבן פקועה דכוותיה. שיש בו איסור יוצא בחד אבר:

או דלמא תרי איסורי אמרינן. לאו דוקא תרי איסורי אמרינן דאיכא נמי איסור גיד הנשה:

תלתא לא אמרינן. תימה מאי קמיבעיא ליה והא קי"ל (לעיל דף נח.) דזה וזה גורם מותר: אלמה א"ר יוחנן השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה אסור באכילה בעינן פרסות וליכא. נראה דוקא נקט דמות יונה שהוא אסור גם כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים אבל מצא בה בהמה גמורה שראוי להיות מותר ורגליה רגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת דלא ממעט ר' יוחנן מידי שראוי להיות מותר כשיצא לאויר העולם דההיא חשיב כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת אמו כמו שחשוב כמפריס פרסה כשיצא לאויר העולם דלא על חנם תפס ר' יוחנן דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דמות יונה או עובר שאין לו רגלים וכי פריך קלוט במעי אמו ליתסר אליבא דרבי שמעון דוקא פריך דאסר ליה כשיצא לאויר העולם כדפרישית לעיל: