נמנין עליהם - דאפי' לא נמנה אדם עם החבורה אלא לאכול מהן יצא ידי אכילת פסח אלמא בשר נינהו:

ר"ל - פליג עליה בפסחים בכיצד צולין (דף פד.) ואמר אין נמנין והכא לאכשורי טרפה קאתי ואיסורא דאורייתא היא ואת אמרת כו':

ואמאי אישתיק והאמר רבא - ביבמות בהחולץ הלכתא כריש לקיש בהני תלת ותו לא קנין פירות והחולץ למעוברת ומתנה באמצע כולן בהחולץ אלמא בהך גידין הרכין הלכתא כר' יוחנן דאע"ג דסופן להקשות הרי הן עכשיו כבשר:

שאני הכא דהדר ביה ר' יוחנן - מגידין הרכין ואמר כל מידי דסופן להקשות בתר סוף אזלינן דמעיקרא הוה סמיך ר' יוחנן אהא דתנן בהעור והרוטב (לקמן קכב.) עור הראש של עגל הרך הוי כבשר לטומאת אוכלין ונבלות ואע"ג דסופו להקשות והדר ביה ואוקמה לההיא כיחידאה:

דאמר ליה - ר' יוחנן לריש לקיש בהעור והרוטב דקבעי מיניה עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא ואמר ליה אינו מטמא הואיל וסופו להקשות ואמר ליה הרי שנינו ואלו שעורותיהן כבשרן עור הראש של עגל הרך ואמר ליה אל תקניטני בה שבלשון יחיד אני שונה אותה כלומר יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה:

דאישתקיל קורטיתא - לשון קורט כלומר מעט מן העצם נעכל ונפל לארץ:

שהייה תלתא ריגלי - לשאול הלכה לחכמים הנאספים לרגל:

א"ל רב אדא בר מתנה - לבעל הבהמה:

רבא בריה דרב יוסף בר חמא - הוא רבא בר פלוגתיה דאביי:

דחריפא סכיניה - לב פתוח לו בסברא:

מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן - בברייתא דלעיל מה לי נפל מיניה מה לי איתיה הואיל ועור ובשר חופין את רובו כשרה:

מתלקט מהו - בשר הנותר לכסות הרוב אינו יחד אלא כאן מעט וכאן מעט סביב העצם ואם תצרפהו הרי רוב הקיפו נכסה:

מתרוסס מהו - שהיה הבשר מרודד וקלוש וחופה את רוב העצם:

נתמסמס - בשר הנשאר לכסוי נרקב:

קודרו - נוטלו בסכין כקדירת ארובה:

איבעיא להו ניקב - אותו בשר החופה נקב קטן בלא חסרון:

מהו - מי הוי ריעותא או לא:

נסדק - הבשר הנותר לכסוי מהו:

נקלף מעל העצם - אותו בשר החופה ואינו דבוק בעצם מהו את"ל נקלף בלא חסרון הבשר כשר:

ניטל שליש התחתון - של עובי הבשר סמוך לעצם הרי שני שלישי עליונים עומדים באויר מהו:

ת"ש - חדא מהנך בעיי דאמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר אלמא ניטל שליש התחתון ונשאר העור ושני שלישי עומדים כל שכן דכשר:

דלמא התם דקנה משכא דידיה - שהחזיק העור בשלו כלומר התם לאו בניטל הבשר מתחתיו והעור עומד באויר קאמר אלא כגון שנשבר העצם בשיפולו שהוא ערום מבשר סמוך לארכובה שאין שם אלא עור והעור דבוק יפה בעצם ומחזיקו:

נקדר - הבשר בסכין מעל השבר בעגול כמין טבעת ורוב הקיפו מכוסה:

מהו - מי אמרינן כיון דנקדר בעגול שוב אינו מעלה ארוכה או לא אמרינן:

מסרטו בעצם - דעלמא ומתוך שהוא מוציא דם מתחבר הבשר ונמשך זה אצל זה ומעלה ארוכה וכן דרך הרופאים:

מזרף זריף - עושה חריצים בבשר ומכאיב המכה:

והוא דקנה גרמא דידיה - שאנו רואים שהעצם מחזיק בשלו סביבות הקדירה מידבק העצם לבשר וסימן התחלת עלות ארוכה הוא:

מתני' נפש היפה - שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס:

תאכלנה - ולא אמרינן אבר מן החי היא שגם היא ניתר בשחיטת האם:

ואינה מטמאה - דלא חשיבא אוכל:

ולא טומאת נבלות - אם מתה הבהמה:

חישב עליה - לאכילה:

מטמאה טומאת אוכלין - אם נגעה בטומאה דמחשבה משויא ליה אוכל:

אבל לא טומאת נבלות - דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא:

אסורה באכילה - ואע"ג דלא נפק אלא פורתא וליכא למימר כל מיחוי הולד היה שם שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד: ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה:

המבכרת - זהו פטר רחם שלה:

ישליכנה לכלבים - שאין בה קדושה דאע"ג דאין שליא בלא ולד הכא רובה לאו בת מיקדשה היא דדלמא נקבה הוה כדלקמן בגמרא:

ובמוקדשין - כגון בהמת שלמים שהפילה שליא:

תקבר - דכיון דאין שליא בלא ולד קדשה דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש:

בפרשת דרכים - מקום שהדרכים מתפרשים לשנים ודרך המנחשים לקוברה שם שלא תפיל עוד:

דרכי האמורי - ניחוש וכתיב (שמות כג) ולא תעשה כמעשיהם:

גמ' למה לי קרא - למימר ולא שליתה פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזלא ולא שריתה שחיטה:

אסמכתא בעלמא - ולדרשא אחריתי אתא עיקר קרא לחותך מן הטחול ומן הכליות כדאמר לעיל בפירקין (דף סט.):

עור חמור - שהוא קשה ומאוס:

ששלקו - בשלו הרבה מאד:

אי לטומאת אוכלין - אם נעשה אוכל לטמא טומאת אוכלין:

תוספות

אל תקניטני. דאותביה ריש לקיש לר' יוחנן מההיא דאלו שעורותיהן כבשרן כו' וא"ת לדידיה גופיה תקשה ליה דהא קסבר דבתר בסוף אזלינן בהך גידין שסופן להקשות וי"ל דלא דמי פסח דלאכילה לטומאה דאפי' עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין כיון דחזי לאכילה כדאמר בסמוך ואע"ג דודאי אין נמנין עליו בפסח והכי נמי גידין שסופן להקשות וכן בפרק כיצד צולין (פסחים פד.) דפריך מההיא דר' יוחנן דאמר עור הראש של עגל הרך אין מטמא טומאת אוכלין אההיא דגידין שסופן להקשות מכ"ש פריך ובירושלמי אההיא דראשו של עגל הרך א"ר יוחנן לא שנו אלא לטומאה אבל ללקות לא ור"ל אמר משנה שלמה היא זו בין לטומאה ובין ללקות ומסיק התם מיחלף שיטתיה דר"ל תמן לא עביד לה בשר גבי גידין שסופן להקשות דאמר אין נמנין וכאן עביד ליה בשר א"ר בון טעמא דריש לקיש ואכלו את הבשר בשר ולא גידין משמע לפי הירושלמי דבכל מקום אזיל בתר השתא בר מגבי פסח דכתיב קרא:

בלשון יחיד כו'. היה שונה במשנה דברי ר"ש ולא כמו שפי' בקונטרס משום דאתיא כיחידאה דבפרק החולץ (יבמות דף מב:) פריך והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה אע"ג דאתיא כר' יהודה וא"ת וממאי דמההיא דפסח הדר ביה ודלמא מההיא דלקמן הדר ביה. וי"ל דמסתמא הדר ביה לגבי חבריה:

נתמסמס מהו. הא דאמר באלו טרפות (לעיל נג:) נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו הוא אינו היינו כגון בריאה ובגידין שהטרפות תלוי בהן אבל הכא שהטרפות תלוי בעצם אע"ג דנתמסמס הבשר שמא עדיין מגין:

דקנה משכא דידיה. בקונטרס גרס בדלי"ת ור"ח ור"ת גרסי ברי"ש פי' רירים ליחה שלו שאז מדבק בו העור ומעלה בו ארוכה:

עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין. וא"ת א"כ יאכל עור בפסח דהא תנן (פסחים דף פד.) כל הנאכל בשור גדול בשלקא נאכל בצלי בגדי הרך וי"ל דבעינן שיהא נאכל בשלקא שלא ע"י הדחק: