מחוור - מחללו ומדיחו במים:

סלתא - סל:

עבדי נמי הכי - וכי דרך הוא כן שהמאבד חפץ אחד מוצא שנים כלומר אחרים הוו נמי התם ברישא:

דהיתירא לא שכיחי - בתמיה האי נמי דהיתירא הוא:

וכי מכללא מאי - לעיל קאי דאמרי לאו בפירוש איתמר מאי בין פירושא לכללא והא שפיר שמעינן מינה דכיון שנתעלם אסור מדאסר לראש הנמצא: ומשני איכא בינייהו דליכא למיסמך אמילתא כולי האי דאיכא למימר ברוב טבחי ישראל מודה דמותר והכא משום דפרוותא דעובדי כוכבים הואי. נמל פור"ט ושכיחי דאיסורא טפי:

אלא רב היכי אכיל בשרא - הואיל ובהעלמה אסר ליה:

ומשני בשעתיה - מיד כשנשחט:

אתלת קרנתא - לכל חתיכה ג' קרנות ומשום סימן שלא יגנבו ממנה אנשי ביתו:

חזא מברא - מעבורת הנהר שהיתה באה מעבר השני לעבר זה:

אמר מברא אתי לאפאי יומא טבא לגו - סימן טוב הוא לעוברי דרכים כשהמעבורת באה לקראתן מאליה קודם שזימנוה יום טוב להם בבית אושפיזם באותה לילה כשילינו:

אודיק בבזעא דדשא - הציץ דרך סדק שבדלת:

איכו השתא - כלומר אם בשמירתכם השתא:

ספיתו להו איסורא לבני בנתי - שהעלמתם עיניכם:

דנחיש - אמעברא דאתא לאפיה דאמר יומא טבא לגו:

כל נחש שאינו - סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה:

וכיונתן בן שאול - אם יאמרו אלינו עלו ועלינו:

סעודת הרשות - בת ת"ח לע"ה באלו עוברין (פסחים מט.):

בדיק במברא - אם מזומנת לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל:

בינוקא - דשייל ליה פסוק לי פסוקיך:

כולהו שני - דהוה רב קיים בבבל כי הוה כתב ר' יוחנן מארץ ישראל שאלה או תשובה היה כותב באגרתו לקדם רבינו שבבבל:

אמר - שמואל:

לא ידיע לי מידי דרביה אנא - לא אוכל לחפש דבר שאהיה אני בקי בו והוא לא שנאו ואהיה רבו:

תריסר גמלי - לאו דווקא:

ספקי טריפתא - מיני ספק טרפות ואני שמעתי הנך ספקי עופות טמאים דאלו טריפות (לעיל דף סב:):

בית תינוק ואשה - בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה:

אע"פ שאין נחש - שאסור לנחש ולסמוך על הנחש:

יש סימן - סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח:

תלתא זימני - הצליח או לא הצליח:

יוסף איננו ושמעון איננו - הרי שתים אם את בנימין תקחו מיד עלי היו כולנה ואין לך צרה שאינה עוברת עלי:

בחרוזין מהו - נתן בשר בחרוזין רישט"ש ונתעלם מן העין:

אל תהי שוטה בחרוזים - בשאלה זו דודאי זה סימן לשון מורי לישנא אחרינא אל תהי שוטה דבחרוזין הרי זה סימן:

איכא דאמרי - לאו בעיא הוא אלא שמעתא אתמר אמר רב הונא כו':

שדו - היו משליכין:

האידנא דהיתרא שכיח טפי - דהיום רוב שוחטים ישראלים הם ולספק טרפה לא חיישינן דרוב בהמות אינן טרפות:

כרכשא - טבחיא: רב הונא ס"ל כרב רביה דאסר בהעלמה ולא קי"ל כוותיה בהא אלא אמתניתין סמכינן נמצא בגבולים מצא בה בשר ואע"ג דשנינהו בעומד ורואהו שינויי דחיקי נינהו וכי קי"ל הלכתא כרב באיסורי גבי פלוגתא דשמואל הוא דאמרינן אבל גבי מתניתין לא ורב כהנא הא קא חזינן דא"ל שקול אכול:

קיבורא - לימויישי"ל:

תכלתא - צריך להכירה שלא תתחלף בקלא אילן. דהא מהדרינן אבידתא לכל אדם בסימנין ולא מהדרינן אבידתא בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן באלו מציאות (ב"מ דף כג:):

תוספות

אסיק תרין אמר רב עבדי נמי הכי אסרינהו ניהליה. ואי לא אסיק אלא חד לא היה אוסר שהרי ראה שלא היה שם עורב והא לא הוה למיחש שמא שלו נאבד במים וזהו אחר אבל השתא דאסיק תרי אסרינן אע"פ שרוב טבחי ישראל הוו שם דחייש שמא עורב הביא מרובא דעלמא והיינו דקאמר דאיסורא שכיח טפי כלומר במקומות הרחוקים שיכולים עורבין להביא משם ולקמן דשרי רב כהנא כבדי וכולייתא דמייתו עורבין ושדו משום דהיתרא שכיחא התם בכל מקומות שסביב שהיו עורבין יכולים להביא משם היו רוב טבחי ישראל:

לא עלים רב עיניה מיניה. לא היה יכול לדקדק מכאן דסבר רב דבשר שנתעלם מן העין אסור דדלמא רוב טבחי עובדי כוכבים היו שם: כאליעזר עבד אברהם: ואם תאמר אליעזר היאך ניחש למ"ד בפ' ארבעה מיתות (סנהדרין דף נו:) כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו וי"ל דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא ואע"ג דכתיב (בראשית כד) ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח כשספר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את:

וכיונתן בן שאול. וא"ת היאך ניחש ויש לומר דלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה:

תריסר גמלי. ור"ח גריס גוילי כלומר תריסר גוילין כתובין שאלות:

בחרוזים הרי זה סימן. משמע דאין דרך לחרוז בשר וא"ת דבתוספתא [ב"מ פ"ב] קתני מצא חרוזין של דגים ושל בשר הרי אלו שלו ויש לומר דהכא סמכינן בדבר מועט: