משנה
הלוקח עובר חמורו של נכרי.
הלוקח עובר חמורו - ובכור הוא ועדיין הוא במעי אמו והאי דנקט חמור ולא נקט פרה מפרש בפירקא תנינא (לקמן יג) דאיידי דזוטרא מילי דפטר חמור פסיק ושדי ליה וכל אינך פירקין מיירי בבכור בהמה טהורה:
והמוכר לו. אע"פ שאינו רשאי.
אע"פ שאינו רשאי - כדתניא במסכת ע"ז (ד' יד) ובכ"מ אין מוכרין להם בהמה גסה מפני שעושה בה מלאכה בשבת:
המשתתף לו.
והמשתתף לו - שנותנין מעות בין שניהם וקונין בהמה:
והמקבל הימנו.
והמקבל בהמה ממנו - שהחמורה של עובד כוכבים וישראל מקבלה שיהו חולקין בוולדות אבל גוף החמורה לעובד כוכבים:
והנותן לו בקבלה.
פטור מן הבכורה.
פטור מן הבכורה - אם אותו עובר שקנה מן העובד כוכבים או שמכר לעובד כוכבים בכור הוא אינו קדוש הואיל ויש חלק לעובד כוכבים בו או באמו:
שנאמר, "בישראל", אבל לא באחרים:
שנאמר - (במדבר ג) הקדשתי לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים עובדי כוכבים:
גמרא כל הני למה לי?
צריכי.
דאי תנא, "לוקח", ה"א משום דקא מייתי לה לקדושה.
מייתי לה לקדושה - שתהא שובתת בשבת וכיון דמצוה עביד ליכא למיקנסיה:
אבל מוכר, דקא מפקע לה מקדושה, אימא ליקנסיה.
אימא ליקנסיה - לפדות העובר מן העובד כוכבים וליתנו לכהן:
קמ"ל.
"והמשתתף לו", למה לי?
לאפוקי מדרבי יהודה. דאמר, שותפות נכרי, חייבת בבכורה.
מדרבי יהודה - דאמר לקמן המקבל בהמה מן העובד כוכבים מעלין אותו בשויו ונותן חצי דמיו לכהן:
קמשמע לן, דפטורה מן הבכורה.
"והמקבל", ל"ל?
משום דקא בעי למיתני, "והנותן לו בקבלה".
"והנותן לו בקבלה", למה לי?
איצטריך.
סד"א, הואיל ועיקר בהמה דישראל היא, ליקנסיה.
ועיקר בהמה - גוף הבהמה וחצי ולדות:
דלמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי, קמשמע לן.
דלמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי - שאין לעובד כוכבים חלק בה ולא בוולדותיה ואתי למיפטריה נמי מבכורה:
תנן התם, "ר' יהודה מתיר בשבורה.
תנן התם - במסכת ע"ז (דף יד):
רבי יהודה מתיר בשבורה - למכור לעובד כוכבים בהמה שנשברו רגליה ובמקום שלא נחשדו על הרביעה ובן בתירא מתיר בסוס שאין עושין בו מלאכה שיהא בו חיוב חטאת דסתם סוס לרכיבה עומד והרוכב בשבת אינו אלא משום שבות שהחי נושא את עצמו:
בן בתירא מתיר בסוס".
איבעיא להו, עובר מה לי א"ר יהודה?
עובר מה לי א"ר יהודה - למוכרו לעובד כוכבים שרי או אסור:
טעמא דר' יהודה התם דשרי, משום דשבורה.
משום דשבורה - ואינה ראויה למלאכה:
עובר נמי שבור הוא.
ועובר נמי שבור הוא - אצל מלאכה:
או דלמא, שבורה לאו היינו אורחיה.
או דלמא שבורה לאו היינו אורחה - דבהמה להיות שבורה הלכך דבר חידוש הוא ולא אתי לאיחלופי ולהתיר מכירת שלמה:
אבל עובר, כיון דהיינו אורחיה, לאו שבור הוא?
ת"ש, "והמוכר לו, אף על פי שאינו רשאי".
ת"ש - דמיירי בעובר וקתני אינו רשאי משום מלאכת שבת:
ולא פליג ר' יהודה.
וליטעמיך, "המשתתף לו", "והמקבל ממנו", "והנותן לו בקבלה". דלא קתני, הכי נמי דלא פליג?!
וליטעמיך המשתתף לו - דקתני במתני' לענין בכורה דפטור ולא קתני ר' יהודה מחייב ה"נ דלא פליג והא קא חזינן לקמן בשמעתין דפליג בהך ברייתא:
אלא פליג, ולא קתני.
ה"נ, פליג, ולא קתני:
ת"ש, "ר' יהודה אומר, המקבל בהמה מן הגוי, וילדה.
רבי יהודה אומר המקבל בהמה כו' - וילדה בכור:
מעלין אותו בשוויו. ונותן חצי דמיו לכהן.
מעלין - שמין:
ונותן חצי דמיו לכהן - אבל קדושת הגוף לא קדוש ליקרב למזבח הואיל וחציו לעובד כוכבים:
והנותן לו בקבלה, אף על פי שאינו רשאי, קונסים אותו עד עשרה בדמיו.
והנותן לו בקבלה - נמי לא קדוש קדושת הגוף הואיל וחציו לעובד כוכבים פטור מן הבכורה והא דיהיב כל דמיו לכהן קנסא הוא שקונסין אותו לפי שמכרה לעובד כוכבים והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי כלומר שאף על פי שאינו רשאי (לתנו לו) לעובד כוכבים במתנה:
קונסים אותו - הואיל ולא חש לדברי חכמים:
ונותן כל דמיו לכהן".
____________________________________
תוספות
הלוקח עובר חמורו של עובד כוכבים והמוכר לו - לוקח מיפטר מבכורה, משום אם. שהיא של עובד כוכבים.
ומוכר מיפטר, משום ולד של עובד כוכבים.
ומתרי קראי (נפקי כו'.
ושותפות) של עובד כוכבים פוטר בבכורה, אפי' אזנו.
וכדאמרי' (לקמן ג.), "מאי שנא בו, בעינן "כל בכור", וליכא, אמו נמי, בעינן "כל מקנך תזכר", וליכא.
והא דעביד צריכותא בלוקח ומוכר, ולא אמר משום דנפקי מתרי קראי?
משום דלא תנא תרוייהו בלוקח או מוכר, ש"מ, דלוקח ומוכר צריכי. כדמפרש ואזיל.
דמלוקח לא שמעינן מוכר.
דהוה מצי למיתני, "הלוקח עובר של עובד כוכבים או האם", "המוכר עובר לעובד כוכבים או האם".
(וה"נ) משמע ממתני', דמחד קרא נפקי.
דקתני, "פטור שנא' בישראל", וצ"ל דאמוכר קאי. דלא איירי כולה פרשה באם אלא בעובר:
והמשתתף - בת"כ פ' אמור, "בכור איתיה בשותפות, מדכתיב, "בכורות בקרכם וצאנכם".
וא"ת, תיפוק לי מדאיצטריך בישראל למעוטי שותפות של עובד כוכבים, מכלל דשותפות ישראל חייב?
וע"ק, פרק ראשית הגז (חולין קלה:) דאמר, "בבכורות בקרך וצאנך למה לי? למעוטי שותפות עובד כוכבים".
והכא ממעטינן ליה מבישראל?
ולמאי דפרישית דאיכא תרי קראי, חד בעובר, וחד באם, ניחא. מ"בישראל", נפיק שותפות עובר. ומ"בקרך", נפיק שותפות אם.
וה"ה, דמפיק ליה מ"כל מקנך תזכר".
וניחא ליה לאתויי, "בקרך", איידי דמייתי התם, "בקרכם וצאנכם".
כדאמר התם, "אע"ג דכתיב "בקרך וצאנך", ואיכא למימר דידך אין שותפות לא, כתב רחמנא, "בקרכם".
ולקמן מייתי, מ"כל מקנך", משום דרשא ד"כל".
וניחא, דאיצטריך "בקרכם", משום שותפות אם.
דמדאיצטריך בישראל למעוטי שותפות עובד כוכבים לא מרבינן שותפות אם בישראל.
דההוא בולד כתיב.
ואין לפרש משום דגלי קרא גבי ולד בישראל, שמעינן ד"בקרך", למעוטי שותפות עובד כוכבים אתי. וקאי שפיר בישראל אכולהו.
דהא בכולהו דממעט שותפות עובד כוכבים, פרק ראשית הגז, (ג"ז שם).
תרומה, מדכתיב, "ראשית דגנך".
פאה, מדכתיב, "פאת שדך".
מעשר, מדכתיב, "מעשר דגנך".
ממעט להו, אע"ג דלא כתב בישראל:
מייתי לה לקדושה - פ"ה שתהא שובתת בשבת.
וכן "נפקא לה מקדושה", שהעובד כוכבים עושה בה מלאכה בשבת.
ולשון "קדושה", לא משמע כן.
אלא קדושת בכורה.
כההיא דרב מרי בר רחל, דכלו חיותיה, משום דמפקע להו מקדושה, דהוה מקני אודנייהו לעובד כוכבים.
ואע"ג דבלוקח, אם הולד זכר, לא שייך מייתי ליה לקדושה?
פעמים שהעובר נקבה, ומייתי לה לקדושת בכורה.
שולד עובר, קדוש בבכורה.
ובלא טעם, "דמייתי לקדושה", מצי למימר, דלא שייך למיקנסיה.
כיון דליכא הפקעה.
ולא דמי למוכר, דאיכא הפקעה?
אלא ניחא ליה למימר, דאפילו הבאת קדושה איכא.
ועוד מצי למימר טעם אחר.
"אי תנא לוקח משום דלא עבד איסורא, אבל מוכר דעבד איסורא, כדקתני, "אע"פ שאינו רשאי", אימא לקנסיה"?
וחד, מתרי טעמי, נקט.
ומכל שכן דניחא השתא, הא דלא נקט הכא טעמא, דפרישית במתניתין, משום דנפקי מתרי קראי:
לאפוקי מדר' יהודה - בלא ר' יהודה, נמי איצטריך לאשמועינן שותפות.
דלא שמעינן ליה מרישא.
אלא כ"ש איצטריך טפי.
כיון דמשכחת בהא פלוגתא:
אבל עובר כיון דהיינו אורחיה לאו שבור הוא - פירוש דאתי למיחלף בבהמה אחריתי.
ועוד מצי למימר, משום דעתיד להוליד, והיות ראוי למלאכה.
דמהאי טעמא מסקינן, דאסור.
דקאמר, "והאי עובר נמי כיכול להתרפאות דמי"?
וחד מתרי טעמי נקט:
ונותן חצי דמיו לכהן. לא לקדש קדושת הגוף, להיות קרב למזבח. מפני חלקו של עובד כוכבים כדפי' בקונט'.
ובסוף פרקא, שרי ליה ר' יהודה בגיזה ובעבודה.
דדריש ליה, "לא תעבוד בבכור שורך", אבל אתה עובד בשלך, ובשל אחרים. ו"לא תגוז בכור צאנך", אבל אתה גוזז בשלך ובשל אחרים.
וא"ת, נהי דלא קדוש קדושת הגוף, מ"מ, כיון דמדאורייתא חייבת בבכורה, אותו חלק שיש לו בו, יהא של כהן. למה נותן לכהן דמי חלקו?
י"ל משום טיבותא דכהן, לא ניחא ליה בשותפות עובד כוכבים. לפי שאינו יכול להוציא חלקו מיד עובד כוכבים במהרה כל כך.
וא"ת, ובסיפא דקתני, "קונסין אותו עד עשרה בדמיו, (ונותן כל דמיו לכהן" כיון שיבא מיד העובד כוכבים, הוא עצמו יהי' שלו, ולמה דמיו?
וי"ל, משום דפעמים שאין יכול כהן למכור ולקנותו מן העובד כוכבים.
ו)אי (הוה) איירי בפטר חמור, ניחא טפי ברישא ובסיפא שנותן דמיה.
לפי שאין הפטר חמור עצמו ניתן לכהן, אלא נפדה בשה כל דהו, או בשויו.
כדאמר לקמן (דף ט.):
קונסין אותו עד עשרה בדמיו - דוקא בגסה קנסו, אבל דקה כיון דאיסורא ליכא, אלא מנהגא בעלמא.
במקום שחשודים על הרביעה.
דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תעקר.
לא קנסו.
אפילו במקום שלא נהגו למכור.
ולקמן אמר ריש לקיש, "מוכר בהמה גסה לעובד כוכבים, קונסין אותו עד עשרה בדמיו".
דוקא גסה אבל דקה לא: