דף י,א
אי הכי, בשר בחלב, מאי איריא, "דהיתה לה שעת הכושר", תיפוק לי, דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא?
אי הכי - דטעמא דר' שמעון משום הנאה הוא:
דתניא, "רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון, בשר בחלב, אסור באכילה ומותר בהנאה.
שנאמר, (דברים יד) "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך".
ולהלן הוא אומר, (שמות כב) "ואנשי קודש תהיון לי".
מה להלן, אסור באכילה ומותר בהנאה.
מה להלן מותר בהנאה - דכתיב לכלב תשליכון אותו (שמות כב):
אף כאן, אסור באכילה ומותר בהנאה".
חדא, ועוד קאמר.
חדא, דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא.
ועוד, לדידיה נמי, הרי היתה לו שעת הכושר.
לדידיה נמי - לצורך ישראל עצמו היתה לו שעת הכושר אבל שור הנסקל ועגלה ערופה לא היתה לו שעת הכושר אפי' קודם לכן דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת:
ואם איתא דלאחר עריפה שרי רבי שמעון, ליתני, "ומודה רבי שמעון בפטר חמור ובשר בחלב שמטמאין טומאת אוכלין"?
ליתני ומודה ר' שמעון בפטר חמור - דהא יכול להאכילו לאחרים הוא:
אי דחשיב עליה, הכי נמי.
הכא במאי עסקינן, דלא חשיב עליה.
דלא חשיב עליה - לאכילה ומשום הכי לא תני ליה דסתמיה לאו לאכילה קאי:
וטעמא מאי מטמאי רבנן?
אמרוה רבנן קמיה דרב ששת, הואיל ואיסורו חישובו.
ולרבנן מי אמר הואיל ואיסורו חישובו?
ואיסורו חישובו - איסור דאסר ליה רחמנא לישראל משויא ליה אוכל דכיון דאסר ליה מכלל דראוי לאכילה לעובד כוכבים הוא:
והא תנן, "שלשה עשר דברים אמרו בנבלת עוף טהור, וזו אחת מהן.
צריכה מחשבה, ואינה צריכה הכשר".
צריכה מחשבה - לטמא טומאת אוכלין אם נגע בהן שרץ שאם תגע אחרי כן באוכלין כשרין תטמאם וכל כמה דלא חשיב עליה לית ביה שום טומאת מגע דנבלת עוף טהור אינה מטמאה אלא אם אכלה ואז מטמאה אותן בגדים שהוא לבוש בשעת בליעה:
ואינה צריכה הכשר - הואיל ויש עליה טומאה חמורה לטמא אדם ובגדים אם היה אוכלה ואמר בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא) וכי יותן מים וכו' מה זרעים מיוחדין שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר ולא שייך הכשר אלא בטומאה קלה דאוכלין וכן מחשבה:
ואי איסורו חישובו, למה לי מחשבה?
הא מני רבי שמעון היא.
ר' שמעון היא - דלית ליה איסורו חישובו:
תא שמע, נבלת בהמה טמאה, בכל מקום.
נבלת בהמה טמאה בכ"מ - שהיא סתמא לאו לאכילה קיימא דמאיסה ועוד שיש לה שני דחויין אחת שלא נשחטה ואחת טמאה היא וכן נבלת עוף טהור:
ונבלת עוף טהור, והחלב, בכפרים.
וחלב - שומן של נבלה טהורה:
בכפרים - דעניים הם ואין רגילין לאכול עופות ושומן צריכין מחשבה להאכילן לעובד כוכבים ואם לאו אין מטמאין טומאת אוכלין וא"ת נבלת בהמה טמאה טומאת אוכלין למה לה הא מטמאה אדם וכלים כ"ש אוכלין תריץ כדאמר בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא) דאי איכא פחות מכזית טמאה דאין עליה טומאת נבלות שהרי אין בה שיעור וצירפו לפחות מכביצה אוכלין אם חישב על פחות מכזית זה לאכילה מצטרף עם שאר אוכלין להשלימה לכביצה שאם יגע בהן שרץ יטמאו והחלב לא גרסינן דליכא למימר ביה אין צריך הכשר דאי בחלב נבלה הא אין מטמא טומאה חמורה דכתיב (ויקרא ז) יעשה לכל מלאכה ואמאי לא ניבעי הכשר ואי בשחוטה ומשום שכבר הוכשר הא שנינו בגמ' בהעור והרוטב (חולין קכח) חזר ר"ע להיות שונה כר' יהודה דהכשר שחיטה לא מהניא לחלב משום דאכתי לאו אוכל הוא דהא דכפרים לאו בר אוכל הוא עד דחשיב עליה ובטהרות במשנה לא גרסינן ליה:
צריכים מחשבה.
ואינם צריכים הכשר".
ואינה צריכה הכשר - הואיל ומטמאה טומאה חמורה בעוד שהיה בה זית שלם בעודה היא מחוברת בנבלה:
ואי אמרת, איסורו חישובו, למה לי מחשבה?
הא מני רבי שמעון היא.
תא שמע, "נבלת בהמה טהורה, בכל מקום.
נבלת בהמה טהורה בכ"מ - סתמא לאכילת עובד כוכבים דלא מאיסה ועוד דלגבי ישראל אין בה אלא דיחוי אחד הלכך אינה צריכה מחשבה לקבל טומאת אוכלין להצטרף פחות מכזית הימנה לפחות מכביצה אוכלין וכן נבלת עוף טהור והחלב של שחוטה:
ונבלת עוף הטהור, והחלב, בשווקים.
בשווקים - בכרכים דיש בה רוב עם ועשירים הם ורגילין לאכול רוב עופות ושומן:
אינן צריכין מחשבה.
ולא הכשר".
ולא הכשר - נבלת בהמה ועוף משום דמטמאין טומאה חמורה וחלב שחוטה בשווקים משום שכבר הוכשר בשחיטה דכיון דלא בעי מחשבה אהני ליה הכשר שחיטה:
הא טמאה, בעיא מחשבה?
הא טמאה בעיא מחשבה - ולא אמרינן איסורו זהו חישובו:
וכי תימא, הא מני רבי שמעון היא.
הא מדסיפא רבי שמעון, הוי רישא לאו רבי שמעון?
דקתני סיפא, "רבי שמעון אומר, אף הגמל והארנבת והשפן והחזיר, אינן צריכין, לא מחשבה, ולא הכשר".
אף הגמל - דינו כבהמה טהורה הואיל ויש בו אחד מסימני טהרה ומדאוסיף ר"ש בסיפא מכלל דרישא רבנן היא וש"מ לית להו איסורו חישובו וגבי פטר חמור דמטמאין לעיל בדחשיב עליה הוא ואפ"ה מטהר ר"ש דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא דמודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור כדרב':
ואמר רבי שמעון, מה טעם?
הואיל ויש בהן סימני טהרה.
אלא אמר רבא, דכולי עלמא לא אמרינן איסורו חישובו.
אלא אמר רבא - דכ"ע לא אמרינן איסורו חישובו גרידא ואפ"ה פלוגתייהו בדלא חשיב וליתא לדרב' ודקשיא לך מאי טעמא דרבנן אי דערפיה מיערף הכי נמי דמודו רבנן דלא מטמא טומאת אוכלין הואיל ולא חשיב עליה:
ואי דערפיה מיערף, הכי נמי.