דף טו,א
זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו מיבעיא ליה?
אמרי, רב, כרבי שמעון בן לקיש.
רב - דלא מוקי מתניתין כרבנן סבירא ליה כריש לקיש דאמר התם לרבנן קדשי בדק הבית כו' הילכך לא מיתוקמא מתני' כולה כרבנן:
דאמר, "לרבנן, קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה.
קדשי מזבח, לא היו בכלל העמדה והערכה".
ולא מיתוקמא מתני' כרבנן, דקתני סיפא, "ואם מתו יקברו".
דקתני בסיפא דמתניתין אם מתו יקברו - דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה:
ממאי דהא "מתו יקברו", משום דבעי העמדה והערכה הוא, דלמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הוא?
אמרי, אם כן, ניתני אם נעשו טריפה יקברו?
א"כ - דטעמא דמתני' משום אכילה דקדשים לכלבים הוא:
ניתני אם נעשו טריפה יקברו - דמשמע אע"ג דמצי למיעבד בהו העמדה והערכה יקברו הואיל ולא חזו אלא לכלבים ומדנקט מתו ש"מ טעמא משום העמדה והערכה (ודלא) כר' יוחנן דאמר התם לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל ומיתוקמא סיפא דמתני' כרבנן ורישא נמי מיתוקמא כדידהו דבבעל מום מעיקרו כולהו מודו ותני זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו:
ואיבעית אימא, לעולם רב כרבי יוחנן סבירא ליה. ותני, "זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו":
אבל קדם הקדשן וכו': מנא הני מילי?
דתנו רבנן, (דברים יב) " "צבי", מה צבי פטור מן הבכורה אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה.
צבי - כצבי ואיל ומוקמינא בסיפרי דבפסולי המוקדשין שנפדו הכתוב מדבר:
מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה - דבקרך וצאנך כתיב:
אוציא אני את הבכורה, ולא אוציא את המתנות?
ולא אוציא את המתנות - ולקמן פריך מאי אולמיה דמתנות מבכורה:
צבי ואיל פטורין מן המתנות - דכתיב במתנות אם שור אם שה:
תלמוד לומר, "איל", מה איל פטור מן הבכורה ומן המתנות, אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה ומן המתנות.
אי מה צבי ואיל חלבן מותר, אף פסולי המוקדשין חלבן מותר?
ת"ל, "אך" חלק".
אמר מר, "אוציא את הבכור, ולא אוציא את המתנות?".
מאי שנא?
ומ"ש - מתנות דלא נפקי מקרא קמא:
"אוציא את הבכור" שאין שוה בכל, "ולא אוציא את המתנות", ששוות בכל? "ת"ל, איל".
ומתרץ אוציא את הבכורה שאינה שוה בכל - שאינה נוהגת בנקבות כזכרים:
אמר ליה רב פפא לאביי, אי מה צבי ואיל אין אותו ואת בנו נוהג בהן, אף פסולי המוקדשין אין אותו ואת בנו נוהג בו?
צבי ואיל - אין אותו ואת בנו נוהג בצבי ואיל דכתיב שור או שה:
א"ל, למאי מדמית להו?
א"ל למאי מדמית ליה - לפסולי המוקדשין דתיפטרינהו מאותו ואת בנו:
אי לחולין, אותו ואת בנו נוהג בו.
אותו ואת בנו - נוהג בחולין ובמוקדשין כדמפרש בשחיטת חולין (ד' עח):
ואי לקדשים, אותו ואת בנו נוהג בו?
אמר ליה, אי הכי, גבי חלבו נמי נימא הכי?
א"ה גבי חלבו נמי - אמאי איצטריך אך למיסר תיפוק לי דאסור דלמאי מדמית להו כיון דאמרת אע"ג דאיתקוש לצבי ואיל לא נפקי מתורת קדשים:
למאי מדמית להו?
אי לחולין, חלבן אסור.
ואי לקדשים, חלבן אסור?
אלא, לאו מי אמרת, ""אך", ולא חלבן", אימא נמי "אך" ולא אותו ואת בנו.
אך ולא אותו ואת בנו - ומסתברא דהיקשא למיפטר מבכורה ומתנות אתיא ואך למיסר חלבו ואותו ואת בנו דהשתא מדמינן להו לקדשים גמורין דאי אמרינן איפכא לא מדמינן להו לא לקדשים ולא לחולין:
רבא אמר, "אך", לאותו ואת בנו הוא דאתא.
וחלבו מדמו נפקא.
דכתיב, (דברים טו) "רק את דמו לא תאכל".
רק את דמו - בבכור בעל מום כתיב:
מאי, "דמו"?
אילימא, "דמו" ממש?
לא יהא אלא דמן דצבי ואיל, אטו דמן דצבי ואיל מי שרי?!
אלא, "דמו", חלבו.
וליכתוב רחמנא, "חלבו"?
אי כתב רחמנא, חלב הוה אמינא אהני היקישא, ואהני קרא.
אהני היקישא - דאיתקוש לצבי ואיל:
אהני היקישא, למעוטי מכרת.
דכי כתב כרת אאוכל חלב בהמה הוא דכתיב.
שנא', (ויקרא ז) "כי כל אוכל חלב מן הבהמה".
ואהני קרא, למיקם עליה בלאו בעלמא.
ואהני קרא - דכתיב את חלבו לא תאכל אהני היקישא מכרת והוה מיסתבר טעמא שפיר דכי כתיב כרת בחלב בבהמה הראויה לקרבן כתיב דכתיב (ויקרא ז) כי כל אוכל חלב וגו' ואהני קרא למיקם עליה בלאו דלא תישרייה לגמרי להכי אפקיה כו':
והא תנא, ""אך" ולא חלבו קאמר"?
והא תנא - דברייתא דלעיל מפיק חלבו מאך ורבא היכי מצי למימר דאך לאותו ואת בנו אתא:
ה"ק, אילו לא נאמר, "דמו", הייתי אומר, "אך", ולא חלבו. עכשיו שנאמר, "דמו" לאותו ואת בנו הוא דאתא:
אילו לא נאמר כו' - והאי דקתני תלמוד לומר אך חלק ה"ק אפילו לא כתב קרא מצינא לאפוקי מהכא:
ואינן יוצאין לחולין: מנא הני מילי?
דת"ר, (דברים יב) "תזבח", ולא גיזה.
רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת - (דברים יב) ואוקימנא בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן:
"בשר", ולא חלב.
"ואכלת", ולא לכלביך.
מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.