דף טו,ב
איכא דאמרי, (דברים יב) "תזבח, ואכלת", אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך.
איכא דאמרי תזבח ואכלת וכו' - מהכא מפיק גיזה וחלב דאסור ובשר אורחיה דקרא ולא דריש ואכלת לאפוקי כלבים:
אבל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:
וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן: היכי דמי?
אילימא דאיעבר ואיתיליד לאחר פדיונן, אמאי? ולד צבי ואיל נינהו?
אלא דאיעבר לפני פדיונן, ואיתיליד לאחר פדיונן.
אלא דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן - הילכך אסירי וקדושה לית להו לא ליקרב ולא לדמיהן כדמפרש לקמן מה תהא עליהן:
הא לפני פדיונן מיקדש נמי קדשי.
הא לפני פדיונן - נולדו מיקדש נמי קדשי:
מנא הני מילי?
מנא ה"מ - דלפני פדיונן אם נולדו קדשי:
דתנו רבנן, ""זכר", לרבות את הולד. ו"נקבה", לרבות את התמורה.
זכר לרבות את הולד - גבי שלמים כתיב (ויקרא ג) אם זכר אם נקבה תמים וקרא יתירא הוא דנישתוק קרא מיניה ומדלא קבע בה זכר כדקבע בעולה ממילא דנקבה נמי חזיא זכר ונקבה תו למה לי זכר לרבות ולד שלמים ואי קשיא תיפוק ליה מאשר יהיו לך תריץ תנאי היא איכא דמייתי לה מהכא ואיכא דמייתי לה מהכא והכי מפרש במסכת תמורה בפרק אלו קדשים (דף יז):
ואין לי אלא ולד תמימין, ותמורת תמימים, ולדי בעלי מומין, ותמורת בעלי מומין, מנין?
ולד תמימים - ולד בהמה תמימה:
ולד בעלי מומין - (וכולן) שקדם הקדשן את מומן:
כשהוא אומר, "אם זכר", לרבות ולד בעלי מומין.
"אם נקבה", לרבות תמורת בעלי מומין.
אותן ולדות שלאחר פדיונן מה תהא עליהן?
אותן ולדות שלאחר פדיונן - נולדו ונתעברו קודם פדיונן מה תהא עליהם דהא לא חזו לא לגופן ולא לדמי כדמפרש רב הונא:
לפני פדיונן מיפלג פליגי בהו.
הנך דנולדו לפני פדיונן מיפליג פליגי בהו - בהא דאמרן לעיל אם זכר לרבות ולד בעלי מומין:
איכא למאן דאמר, קדשי ליקרב.
איכא למאן דאמר - במס' תמורה בפרק אלו קדשים (שם) קדשי ליקרב:
ואיכא למאן דאמר, קדשי לרעייה.
ואיכא למאן דאמר קדשי לרעייה - עד שיוממו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה:
דלאחר פדיונן, מה תהא עליהן?
אמר רב הונא, כונסן לכיפה, והן מתין.
כונסן לכיפה - לחדר והם מתים ברעב:
דהיכי ליעביד?
ליקרבינהו?
מכח קדושה דחויה קאתו?
קדושה דחויה - דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר פדיונן נולדו והן עצמן אין יכול להתפיסן לקדושה גמורה להקריב הואיל ואידחו תו לא מיחזו:
ליפרקינהו?
לא אלימי למיתפס פדיונן.
לא אלימי למיתפס פדיונן - בקדושתן כדי שיצאו הן לחולין שכבר יצאו קדושתן אגב פדיון דאמן דהאי דאסורין גזרה בעלמא הוא כדלקמן אבל מדאורייתא עובר ירך אמו הוא ופקעה קדושתן לפדיון אמן כדאמרן לעיל גבי קדושת דמים דולדן מותר לאחר פדיונן קדושת הגוף נמי לא שנא דאין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין פדיון אלא שזה צריך מום וזה אין צריך מום:
אמרי במערבא משמיה דרבי חנינא, סמוך לפדיונן מתפיסן לשם אותו זבח.
"סמוך לפדיונן"!
למימרא, דבני פדייה נינהו?
למימרא דבני פדייה נינהו - בתמיה כלומר דשייך למימר בהו לשון פדייה קודם שיתפיסן בתמיה והא לא אלימי:
אלא אימא, סמוך לפדיון אמן, מתפיסן לשם אותו זבח.
סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח - דהשתא חיילא עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו ולא פקעה קדושתייהו על ידי פדיון אמן וממתין עד שיוממו ופריק להו:
טעמא מאי?
וטעמא מאי - אמר רב הונא מומתין ולא מתקין להו כרבי חנינא:
אמר רבי לוי, גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים.
אמר ר' לוי גזרו כו' - אי אמרת אית להו תקנתא לולדות אתי לגדל עדרים מפסולי המוקדשין דכי נפיל ביה מומא בבהמת קדשים לא פריק ליה (האי) ואתי למיכלינהו בלא פדיון אבל כי מפסדינן לולדות ממהר לפדות את האם מיד כשיפול בה מום מפי רבי אליעזר ובתשובתו ל"א בין למ"ד מומתין בין למ"ד מתפיסן מאי טעמא אטרחוהו רבנן לשבקינהו באיסורייהו גזרה שמא יגדל עדרים עדרים שילדו גם אותן ולדות ולדות אחרים ואתי בהו לידי תקלה אבל לאחר שיפדם לא איכפת אם יולדין דוולד צבי ואיל נינהו, ל"א ועיקר מפי המורה וטעמא מאי אמתני' קא מהדר דמאי טעמא אסור אחר פדיון אמן הא פקע קדושתייהו בפדיון אמן כי היכי דפקעא גבי קדושת דמים דולדן מותר לאחר פדיון כדאמר לעיל גזירה שמא יגדל מפסולי המוקדשין שיפדו עדרים לצורך דולדות הנולדים לאחר פדיון ואתי בהו לידי גיזה ועבודה אבל לעיל גבי קדם מומן להקדישן לא גזרינן משום מילתא דלא שכיחא היא דהא אמרינן במסכת תמורה (דף ו) המתפיס בעלי מומין למזבח עובר בחמשה לאוין ובקדם הקדשן למומן גופייהו דשרינן דאיעבר ואיתייליד לאחר פדיונן ולא גזרינן (דמילתא דלא שכיחא) כיון דאסרת להנך דאיעבר לפני פדיונן לא אתי לדחויינהו:
בעא מיניה רבינא מרב ששת מהו שמתפיסן לכל זבח שירצה?
מהו שיתפיסן - לאותן ולדות שבמעי פסולי המוקדשין לאיזו זבח שירצה:
א"ל, אין מתפיסן.
אין מתפיסן - אלא לאותו זבח:
מאי טעמא?
אמר ליה, גמר, "בשעריך בשעריך" מבכור.
בשעריך - כתיב בבכור וכי יהיה בו מום וגו' בשעריך תאכלנו (דברים טו) ובפסולי המוקדשין כתיב אשר נתן לך בכל שעריך (שם יב):
מה בכור אין מתפיסן לכל זבח שירצה.
דכתיב, (ויקרא כז) "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה וגו' לא יקדיש איש אותו".
אשר יבוכר לא יקדיש איש אותו - אלמא לא חל עליה שום קדושה אחריתי:
אף הני, אין מתפיסן לכל זבח שירצה.
תניא כוותיה דרב ששת, "קדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו.
חייבין, בבכורה ובמתנות.
בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן.
הגוזז והעובד בהן, אינו סופג את הארבעים.
ואין סופג את הארבעים - ואע"ג דאסירי בגיזה קודם פדייה לא לקי עליה דכי כתיב לא תגוז אקדשים גמורין כתיב ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש:
בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן.
בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה - דטוב מעיקרו בעינן כדפרישית לעיל:
אין עושין תמורה.
ולפני פדיונן, מועלין בהן. ולאחר פדיונן, אין מועלין בהן.
לפני פדיונן מועלין בהן - דהא נהנה מן ההקדש דלא גרעי מקדשי בדק הבית:
וולדותיהן חול.
וולדותיהן חולין - אפילו נתעברו קודם פדיונן ונולדו אחר פדיונן:
ונפדין תמימים.
ונפדין תמימים - אם נתעברו וילדו קודם פדיונן:
ומתפיסן לכל זבח שירצה.
כללו של דבר, הרי הן כחולין לכל דבריהם. אין לך בהם אלא מצות עלוי בלבד.
אין לך בהם אלא מצות עילוי בלבד - שמעלין אותן בדמים:
אבל קדם הקדישן את מומן או מום עובר להקדישן, ולאחר מכאן נולד מום קבוע ונפדו, פטורין מן הבכורה ומן המתנות.
בין לפני פדיונן, בין לאחר פדיונן.
הגוזז והעובד בהן, סופג את הארבעים.
ובין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן עושין תמורה.
ובין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן עושין תמורה - ולקמן קאמר דתמורה שלאחר פדיונן מתה:
לפני פדיונן, מועלין בהן.
ולאחר פדיונן, אין מועלין בהן.
לאחר פדיונן אין מועלין בהן - דאיתקיש לצבי ואיל אבל לענין גיזה לא דכתיב תזבח ולא גיזה:
וולדותיהן, קודש.
וולדותיהן קודש - אם נתעברו קודם פדיונן:
ואין ניפדין תמימין.
ואין מתפיסן לכל זבח שירצה.
ואין מתפיסן לכל זבח שירצה - והיינו דרב ששת:
כללו של דבר, הרי הן כהקדש לכל דבריהם.
ואין לך בהן אלא היתר אכילה בלבד".
כללו של דבר דרישא, לאתויי שוחטן בחוץ דפטור.
כללו של דבר דסיפא