דף כא,ב
והתניא, "רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, והרי הן כבכור. מה בכור קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו. אף מחוסר זמן, קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו".
ואדיליף מבכור, ניליף מקדשים?
מסתברא, מבכור הוה ליה למילף.
שכן:
גואל.
מום.
תמורת.
אכילה.
אדרבה מקדשים הוה ליה למילף?
שכן:
זכר.
קדוש.
במתנות.
פשוט?
אלא רבי שמעון, "העברה", "העברה" גמיר.
היכי דמי טינוף?
אמר רבא, כדאמרי רעותא דצלתא, אצר חיותא.
ושמואל אמר, בעבועי דדמא.
"וצריך להראותו לחכם", חכם, מנא ידע?
אמר רב פפא, רועה חכם.
אמר רב חסדא, הרי אמרו, "יצירת הוולד באשה ארבעים יום", בעי רב חסדא, בבהמה בכמה?
אמר ליה רב פפא לאביי, לאו היינו דזעירי?!
דאמר זעירי, "אין טינוף פחות משלשים יום".
ההוא לקבל איתמר.
מצינו לוקח מגוי, לוקח מישראל מאי?
אמר רב, בכור ודאי.
דאם איתא דבכרה, אישתבוחי הוה מישתבח ליה.
ושמואל אמר, בכור ספק.
סבר לשחיטה קא בעי ליה.
ורבי יוחנן אמר, חולין ודאין.
מאי טעמא?
אם איתא דלא בכרה, כיון דאיכא איסורא, אודועי הוה מודע ליה.
תניא כוותיה דרבי יוחנן, דאמר חולין.
"אם לא הודיעו, הולך ושוחט, ואינו נמנע".
לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל?
התם, במוכר תליא מילתא. הכא, בלוקח תליא מילתא:
משנה רבי אליעזר בן יעקב אומר, בהמה גסה ששפעה חררת דם, הרי זו תקבר. ופטורה מן הבכורה:
גמרא תני רבי חייא, "אינה מטמאה, לא במגע ולא במשא".
ומאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, אמאי תקבר?
והתניא - בניחותא:
והרי הוא - כלומר ובדבר זה יש לו דין בכור:
מה בכור קדוש לפני זמנו - שהרי קדושתו מרחם:
אף מעשר קדוש לפני זמנו - דמחוסר זמן נכנס לדיר:
לילף מקדשים - משלמים שאין יכול להקדישן מחוסר זמן שאין קדושה חלה עליהן כדאמרינן בתורת כהנים ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' אין לי אלא לאשה מנין אף להקדיש תלמוד לומר לקרבן:
שכן גואל מום תמורת אכילה - בכור ומעשר אין נפדין דבבכור נאמר (במדבר יח) לא תפדה ובמעשר (ויקרא כז) לא יגאל אבל קדשים נפדין במומן וקדושין במומן קדושה גמורה מה שאין כן בקדשים כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף יד.) כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן כו' חוץ מבכור ומעשר ובכור ומעשר אין תמורתן קריבה דכתיב לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק וגו' ואמרינן הן קריבין ואין תמורתן קריבה במסכת תמורה בפרק אלו קדשים (דף כא.) אבל שאר קדשים תמורתן קריבה כדאמרינן בפירקין דלעיל (ד' יד:) רק קדשיך אלו התמורות:
אכילה - בכור ומעשר נאכלין במומן זה לישראל וזה . לכהן אבל קדשים שנפל בהן מום נפדין:
פשוט זכר קדוש במתנות - מעשר וקדשים נוהגין בפשוט ואינם צריכין להיות זכרים וצריכים להקדישם בידים ואינם ממתנות כהונה ומעשר ושלמים נאכלין לבעלים כדמפרש בפרק מעשר בהמה (לקמן דף נו.) דמעשר הוי שלמים אבל בכור לאו פשוט הוא ואינו נוהג אלא בזכרים ואין צריך להקדישו דמרחם קדוש וממתנות כהונה הוא:
העברה העברה - והעברת כל פטר רחם הזכרים כל אשר יעבור תחת השבט:
אצר חיותא - נעצר רחמה ונימוק העובר:
בעבועי דמא - פולטת אבעבועות של דם:
להראותו לחכם - לידע אם עובר היה ותיפטר מן הבכורה:
ארבעים יום - דהמפלת יום ארבעים צריכה לישב ימי טומאה וטהור בציר מהכא מיא בעלמא הוא:
בבהמה בכמה - שהתה משקבלה זכר עד הטינוף דנימא ולד הוא ומיפטרא מן הבכורה:
לאו היינו דזעירי - דסד"א דהכי אמר דשלשים יום שהוה הולד להבראות וביום ל"א נימוק ויוצא (והכי קאמר זעירי אין טינוף מעכב בלידה שאינה מתעברת ולד אחר פחות משלשים יום):
לקבל איתמר - משהפילה את עובר ראשון אינה מקבלת זכר עד שלשים יום אבל בימי יצירת הולד לא איירי:
מצינו לוקח מן העובד כוכבים - מה דינו כדתני מתניתין:
אישתבוחי משתבח ליה - המוכר אומר קחנה שכבר ביכרה ואין צריך עוד ליתן ולדה לכהן:
ספק - והאי דלא אשבחה מוכר בהכי דסבר לשחיטה בעי לה:
אם לא הודיעו - בארבעה פרקים בשנה מוכר שמכר פרה לשחוט ובו ביום מכר בנה לאחר לשחוט צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט ואם לא הודיעו הולך לוקח ושוחט לבן ואינו צריך לחזור ולשאל אם היום נשחטה האם:
התם במוכר תלא רחמנא - שצריך להודיעו כדאמרינן בשחיטת חולין (דף פג:) יום אחד יום המיוחד טעון כרוז דהיינו יום המיוחד ארבעה פרקים בשנה מיוחדין לכך שיטעון מוכר להכריז אמה מכרתי לשחוט:
הכא בלוקח תליא מילתא - דכתיב (דברים טו) בבקרך ובצאנך דמי שהבהמה שלו עליו להפריש בכורותיו:
מתני' הרי זו תקבר - החררה דאסורה בהנאה דשמא ולד זכר היה שנימוק וקדוש בבכורה ביציאתו:
גמ' אינה מטמאה במגע ובמשא - כנבילה השתא ס"ד משום דלא חיישינן שמא ולד נימוק אמאי תקבר: