דף טו,א
שמא כרבי עקיבא אתם אומרים, שמטמאה את בועלה?
שמא כר"ע אתם אומרים שמטמאה את בועלה - כל מעת לעת. ואין לכם שיעור בדבר, אלא מעת לעת:
אמרו לו, לא שמענו.
לא שמענו - את שיעורו. (וכר"א) לא סבירא לן:
אמר להם, כך פרשו חכמים ביבנה.
לא שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה, 'תוך זמן הוא זה'.
לא שהתה כדי שתרד - אלא כדי שתשב ותבדוק ועודה במטה, טמאין מספק.
דהיינו אחר "אות יום", כרב חסדא:
וטמאין מספק, ופטורין מקרבן, וחייבין באשם תלוי.
שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה,
שהתה כדי שתרד - דנפיש שיעוריה:
'אחר הזמן הוא זה'.
אחר הזמן הוא זה - כלומר אחר "אחר" הוא זה:
וכן כששהתה מעת לעת ומפקידה לפקידה.
וכן מעת לעת - כלומר, כשיעור הזה, ומכאן ולהלן, כל מעת לעת של בעילה, אם בדקה ומצאתה טמאה. בועלה,
מטמאה, משום נוגע במעת לעת בנדה, טומאת ערב. וספק מדרבנן לתלות.
ואינו מטמא, משום בועל נדה טומאת שבעה. ואפילו לתלות:
בועלה מטמא משום מגע, ואינו מטמא משום בועל.
רבי עקיבא אומר, אף מטמא משום בועל.
רבי יהודה בנו של רבן יוחנן בן זכאי אומר, בעלה נכנס להיכל, ומקטיר קטורת."
נכנס להיכל - לקמן מפרש לה:
בשלמא לרב חסדא, היינו דמטהרי רבנן.
בשלמא לרב חסדא - דאמר, "כדי שתרד, אחר "אחר" הוא, היינו דמטהרי רבנן:
אלא לרב אשי, אמאי מטהרי רבנן?
וכי תימא דאין עד בידה.
וכי תימא דאין עד בידה - דאחר שתרד, הוצרכה להושיט, דהוה להו תרי שיעורי.
א"כ, איבעי ליה למיתני ולפלוגי, בין עד בידה לאין עד בידה.
דלא תיפוק חורבה מיניה.
דהשתא משמע, דאפילו עד בידה, דלא שהתה אלא כדי שתרד, מטהרי רבנן.
ומדלא מפליג.
ש"מ, דודאי מטהרי רבנן בכדי שתרד לחודיה:
האי, עד בידה, ואין עד בידה, מיבעי ליה?
קשיא:
"רבי יהודה בנו של רבן יוחנן בן זכאי אומר, בעלה נכנס להיכל, ומקטיר קטורת".
ותיפוק ליה, דהוה נוגע במעת לעת שבנדה?
הוא דאמר כשמאי.
דאמר, "כל הנשים, דיין שעתן".
ותיפוק ליה דהוה בעל קרי?
בשלא גמר ביאתו:
בשלא גמר ביאתו - ואפילו הכי לר"ע מטמאה את בועלה.
דהעראה בנדה, כגמר ביאה.
דכתיב (ויקרא כ) "את מקורה הערה".
אבל לענין קרי, עד שיזריע:
ומודים חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם: אמר רב למפרע, ורבי מאיר היא.
ור"מ היא - דמחמיר בכתמים.
כדאמר בפ"ק (לעיל ה). ולקמן בפרק בא סימן (דף נב):
ושמואל אמר, מכאן ולהבא, ורבנן היא.
"מכאן ולהבא"! פשיטא?
פשיטא - מאי מודי? הא בלמפרע פליגי לגבי מעת לעת, ולא במכאן ולהבא:
מהו דתימא, הואיל ומעת לעת דרבנן, וכתמים דרבנן.
וכתמים דרבנן - אפי' מכאן ולהבא:
מה מעת לעת, לא מטמאה את בועלה, אף כתמים לא מטמאה את בועלה.
קא משמע לן.
ואימא הכי נמי?
התם, אין שור שחוט לפניך.
אין שור שחוט - דאתמול לא חזאי, אלא סייג בעלמא הוא:
הכא, יש שור שחוט לפניך.
הכא הרי שור שחוט לפניך - דבצפור לא נתעסקה, ובשוק של טבחים לא עברה, ומיום שלבשתו היא בספק זה:
וכן אמר ריש לקיש, למפרע, ורבי מאיר היא.
רבי יוחנן אמר, מכאן ולהבא, ורבנן היא:
משנה כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן.
כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן - בלא בדיקה.
שלא הוזכרה בדיקה, אלא לעסוקה בטהרות:
הבאין מן הדרך, נשיהן להן בחזקת טהרה:
גמרא למה ליה למתני, "הבאין מן הדרך"?
סד"א, הני מילי היכא דאיתיה במתא, דרמיא אנפשה ובדקה.
אבל היכא דליתא במתא, דלא רמיא אנפשה, לא.
קא משמע לן.
אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה, והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה.
בתוך ימי עונתה - ל' יום לראייה.
אבל לאחר ל' בעיא בדיקה, הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה:
אמר רב הונא, ל"ש
לא שנו - דכי מצאה תוך ימי עונתה, לא בעיא בדיקה:
אלא שאין לה וסת, אבל יש לה וסת, אסור לשמש.
כלפי לייא?
אדרבה, איפכא מסתברא.
אין לה וסת, אימא חזאי.
יש לה וסת, וסת קביע לה?
אלא אי איתמר הכי איתמר,
אמר רב הונא, ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה,
אלא שלא הגיע עת וסתה - בתוך אותן ימים שהיה בדרך.
כגון אשה שיש לה וסת, ולא הגיע בתוך אותן הימים:
אבל הגיע שעת וסתה,
אבל הגיע עת וסתה - קודם ביאתו מן הדרך:
אסורה.
אסורה - דאורח בזמנו בא:
קסבר, וסתות דאורייתא.
דאורייתא - הלמ"מ, דמחזקינן לה בטומאת ספק:
רבה בר בר חנה אמר, אפילו הגיע שעת וסתה, נמי מותרת.
קסבר, וסתות דרבנן.
וסתות דרבנן - הצריכוה חכמים לבדוק ביום וסתה, שמא תראה.
ומיהו היכא דלא הוה בעיר, ולא ידעינן אי בדקה אי לא בדקה,
לא מספקינן לה בטומאה:
רב אשי מתני הכי.
אמר רב הונא,