בקבר, להנחיל לאחיו מן האב.
בקבר - כי מת הוא קודם לה:
איני?
והא הוה עובדא, ופרכס עד תלת פרכוסי.
ופרכס - עובר שבמעי אמו אחר מיתתה תלתא פרכוסי, אלמא היא מייתה ברישא:
אמר מר בריה דרב אשי, מידי דהוה אזנב הלטאה, דמפרכסת.
מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר, לומר שממעט בחלק בכורה.
לומר שממעט כו' - מתניתין דקתני, "נוחל ומנחיל" לומר שממעט בחלק בכורה.
כגון אם היה בן יום אחד כשמת אביו, והיה לו אח בכור ואח פשוט, ומת הוא אחר אביו, נוחל הוא מאביו את חלק רביעי שבנכסיו, ומנחילו לשני אחיו, וחולקין הבכור והפשוט את חלקו של זה בשוה, ונמצא ממעט בחלק הבכור.
דאי לאו איהו, הוה שקיל בכור תרי תילתי.
כגון מששה זהובים, ארבעה. ופשוט נוטל ב' זהובים.
ועכשיו נוטל הבכור ג' זהובים כנגד שני אחין, ומחלקו של זה, ג' רבעי זהוב.
נמצאו ביד בכור ד' זהובים חסר רביע, וביד פשוט ב' זהובים ורביע.
ודוקא בן יום א', אבל עובר אינו ממעט. כדאמר לקמן, "בן שנולד לאחר מיתת אביו, אינו ממעט בחלק הבכורה".
ונוטל הבכור שליש בכורתו, ובין שלשתן יחלקו ב' שלישים:
ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, בן שנולד אחר מיתת האב, אינו ממעט בחלק בכורה.
מאי טעמא?
מאי טעמא - אמרינן בן יום אחד דממעט, אבל עובר לא:
(דברים כא) "וילדו לו", בעינן.
וילדו לו בעינן - משמע בחייו:
בסורא מתנו הכי.
בפומבדיתא מתנו הכי.
אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, בכור שנולד לאחר מיתת אביו, אינו נוטל פי שנים.
בכור שנולד אחר מיתת אביו - כגון מת אביו, והאשה מעוברת תאומים, אין היוצא ראשון נוטל פי שנים.
בלאו תאומים לא משכחת לה. דכיון דבכור לא נולד עד מות אביו, פשוט מהיכן בא?!
אי נמי, שהניח ב' נשים מעוברות:
מאי טעמא?
(דברים כא) "יכיר" בעינן, והא ליכא.
והלכתא ככל הני לישני דמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא:
וההורגו חייב: דכתיב (ויקרא כד) "ואיש כי יכה כל נפש" מ"מ:
והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם: למאי הלכתא?
אמר רב פפא, לענין אבלות.
כמאן?
דלא כרשב"ג.
כמאן דלא כר' שמעון - אכולה מתני' קאי, דקא חשיב בן יום אחד בן קיימא:
דאמר, "כל ששהה שלשים יום באדם, אינו נפל".
באדם - דאילו בבהמה, שמונה ימים לא הוי נפל:
הא לא שהה, ספק הוי.
הכא במאי עסקינן, דקים ליה שכלו לו חדשיו:
משנה
בת שלש שנים ויום אחד,
בת ג' שנים - ביאתה ביאה לכל דבר:
מתקדשת בביאה.
מתקדשת - אם מסרה אביה לכך:
ואם בא עליה יבם, קנאה.
אם בא עליה יבם קנאה - וזכה בנכסי אחיו ליורשה ולטמא לה:
וחייבין עליה משום אשת איש.
וחייבין עליה - אם קבל בה אביה קדושין מזה, ובא אחר עליה, נהרג. דביאתה ביאה:
ומטמאה את בועלה,
ומטמאה את בועלה - אם היא נדה.
אבל פחות מכן, אע"ג שמטמאה במגע, אינה מטמאה את בועלה משום בועל נדה לטומאת ז', אלא משום נוגע ולטומאת ערב:
לטמא משכב תחתון
תחתון - של בועל נדה:
כעליון.
כעליונו - של זב:
נשאת לכהן, תאכל בתרומה.
בא עליה אחד מן הפסולין,
מן הפסולין - כגון חלל נתין וממזר ועבד ועובד כוכבים:
פסלה מן הכהונה.
פסלה - מתרומת אביה, אם היא בת כהן.
כדתניא בגמרא, דאלמנה לכהן גדול.
ביבמות (דף סח) "מנין לכהנת לויה וישראלית שבא עליהן כו' ת"ל 'כי תהיה לאיש זר', כיון שנבעלה לפסול לה, פסלה":
בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה, מומתין עליה,
מכל העריות - כגון אביה או חמיה:
והיא פטורה.
והיא פטורה - מפני שהיא קטנה ולאו בת עונשין:
פחות מכן, כנותן אצבע בעין:
גמרא
ת"ר' "בת ג' שנים, מתקדשת בביאה.
דברי רבי מאיר.
וחכ"א, בת ג' שנים ויום אחד".
מאי בינייהו?
אמרי דבי רבי ינאי, ערב ראש השנה איכא בינייהו.
ערב ראש השנה - של שנה רביעית, לרבי מאיר גופיה לא הוי בת ביאה עד יום אחרון של שלישית, דהוא ערב ראש השנה, ולרבנן עד למחר, דמיקלע יום ראשון ברביעית:
ור' יוחנן אמר, ל' יום בשנה, חשובין שנה, איכא בינייהו.
שלשים יום איכא בינייהו - לרבי מאיר מכי איקלע שלשים יום בשנה שלישית, הויא בת ביאה. ולרבנן עד דמיקלע שנה רביעית.
ואיכא בינייהו טובא:
מיתיבי, "בת ג' שנים, ואפי' בת שתי שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה.
דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, בת שלשה שנים ויום אחד".