ביאור על הנ"ל
הנה התורה היא פירוש וביאור המצות.
והיא בחי' חכמה עילאה שלמעלה מחכמה המושגת.
ומקורה בחינת מוחא סתימאה, חכמה שבכתר.
ושם עדיין
צא,ג
לא בא לידי גילוי "חכים", כמו חכמה עילאה.
שאף שהיא לא בחכמה ידיעא, מ"מ יש בה גילוי ל"ב שבילין דאתפתחין כו'.
משא"כ "מוחא סתימאה", סתים כו'.
אבל המצות הן בחי' כתר שבכתר.
והיינו בבחי' חיצוניות.
כי פנימית הכתר אינו מן המנין י"ס. לפי שנכלל בא"ס, ואינו בא לידי גלוי כ"א בחיצוניות.
כמשל האבוקה שמאירה למרחוק.
ואף ששם האור אינו בגלוי כ"כ כמו אם היה מדליק שם אור הנר, מ"מ מאחר שמאיר האור למרחוק ונראה שם, ניכר ונראה שבמקומו הוא אור גדול של אבוקה.
ועד"ז ג"כ נראה בחוש, הארת חכמה נפלאה ועמוקה א"א להשיג כ"א ע"י משל פשוט.
ולכן ר"מ היה דורש תילתא מתלי. כי ר"מ גדול בדורו היה. ונק' ר' נהוראי שמנהיר עיני חכמים. ולכן לא היתה חכמתו באה לידי גלוי כ"א ע"י הרבה משלים.
וכן משלי שלמה. לפי שחכמת שלמה היתה גדולה ונפלאה מאד. וכשהיה מדבר בד"ת לגלות חכמה שבה כתיב: "וידבר שלשת אלפים משל".
פי' שלשת אלפים פעמים, משל למשל, עד שהבין דבר אחד מד"ת.
והיינו לפי עומק החכמה כן מרבה המשל.
כי חכמה קטנה המושגת כמות שהיא א"צ למשל כלל.
וכך גלוי אוא"ס, שכשמו כן הוא, ואין לו סוף, הוא דוקא בבחי' חיצוני':
והנה על הכתר ומוחא סתימאה מלביש בחי' לבוש: "ה' מלך גאות לבש כו'". כמו עד"מ טלית שמשימין על הראש ועטרה שבראש, שהטלית מקיפתו מראשו ועד רגליו, וגם בחי' העטרה בכלל.
והוא אוא"ס, בחינה אחרונה, היא מל' דא"ס עצמו, שמאיר לכל העולמות בהשוואה אחת, ואינו בבחי' גדר השתלשלות כלל.
כי הנה ההשתלשלות הוא אחר הצמצום ומקום פנוי, שנמשך קו וחוט. ומשם נמשך גם בחי' כתר ועטרה, להיות כתר ומוחא סתימאה כו'.
משא"כ אוא"ס בעצמו, הוא המקיף את כל החלל כמו שהיה קודם הצמצום.
ומזה נעשה התהוות הכלים. שאור מקיף מאיר מבחוץ, והאו"פ מבפנים ומצחצח הכלי.
כי הנה ההתהוות מאין ליש הוא דוקא מאוא"ס עצמו, שהוא כל יכול. משא"כ מהשתלשלות דרך עילה ועלול לא היה יש כלל. רק כמו חכמה שהיא בחי' ראשית היש, ונק' בשם חכמה, לא היתה עולה בשם כלל. רק היתה בבחי' בטול ממש.
וכן התהוות המדות מחכמה כו'.
ומכ"ש התהוות היש גשמי גמור, לא נתהווה מרוחנית אלא ע"י בחי' אור א"ס עצמו הסובב ומקיף את מקום החלל ופנוי. שנמשך הקו"ח לכל העולמות בבחי' ממכ"ע. ואוא"ס מקיף הכל בהשוואה אחת.
ולפי שהוא כל יכול, לכך מזה נעשה בחי' הכלי ליש ודבר נפרד גשמי כו'.
והנה שרש המצות הנמשכין מבחי' כתר שבכתר, בבחי' חיצוניות כנ"ל, ושם מאיר אוא"ס, לכך הן מלובשות בגשמיות ממש. דהיינו בעשייה גשמיית, שנתהווה מבחינת לבוש מלכות, הוא לבוש אוא"ס עצמו המקיף את כולם בהשוואה אחת.
ונק' "לבוש מלכות", כי הלבוש הזה הוא מבחי' מלכות דא"ס, שהיא בחינה אחרונה כנ"ל. שהיא המלבשת ומקפת את כל העולמות כנ"ל.
משא"כ התורה שהיא בחי' מוחא סתימאה, שרשה מבחי' פנימית הכתר, שאין שם גלוי בחי' סוכ"ע.
ולכן יש מעלה יתירה בתורה על המצות, שהיא מבחי' פנימית.
ויש מעלה במצות שהן מבחי' חיצונית. לפי ששם הוא דוקא גלוי אוא"ס עצמו בבחי' סוכ"ע:
(עיין במ"ח בתחלתו מס' א"ק פ"א סי' ג' [משנת חסידים מסכת אדם קדמון פרק א' סימן ג'.] "בפנימיותו כו' ובחיצוניותו כו'" ע"ש.
ואתי שפיר מ"ש, שבחיצוניות הכתר הוא גלוי אוא"ס הסוכ"ע. משא"כ במו"ס שהוא בחי' פנימיות הכתר, אין בו גלוי בחי' סוכ"ע.
אך קשה. דכאן לעיל אמר: כי פנימיות הכתר אינו ממנין הי"ס. א"כ מבואר שפנימיות הכתר נלקח ממקום גבוה יותר מחיצוניותו. וזה לכאורה סותר למ"ש.
וגם הוא נגד מש"ש במ"ח סי' ד'?
אכן באמת לא קשה מידי.
דפנימיות הכתר שאינו ממנין י"ס דקאמר לעיל, כוונתו למ"ש א"א הוא ממנין הי"ס. משא"כ בחי' עתיק שהוא בחי' תחתונה שבא"ס, אינו במנין הע"ס.
וע"ז אמר לעיל, דפנימית הכתר אינו ממנין י"ס דבחי' עתיק, היינו ודאי פנימית העיקרי שבכתר כו'.
משא"כ מו"ס עם היותו ג"כ פנימית הכתר היינו פנימי' מבחי' הב' שבכתר, הנק' א"א. ונק' מו"ס, חכמה שבכתר. לכן אמר, שאין שם בחי' גלוי סוכ"ע, דהיינו בחי' עתיק.
דאע"ג דגבורה דעתיק יומין מלובש במו"ס. היינו שההארה באה ע"י בחי' גבורה וצמצום קו המדה. אבל בבחי' חיצוניות הכתר. דהיינו גלגלתא, הנק' כתר שבכתר, מלובש חסד דעתיק שלמעלה מבחי' קו המדה.
וזהו ע"ד שכ' המ"ח הנ"ל.
רק שמ"מ אין הגלוי בבחי' פנימית כמו במו"ס רק בבחי' חיצונית.
וע' בע"ח שער מוחין דצלם ספ"ו החיצוניות שלו כו' והוא הגלגלת כו'.
ועיין בהרמ"ז פ' אמור דפ"ח וז"ל והענין כי גם כתר אריך נחשב מעולם א"ס כדרך כל כתר שמתייחס למה שלמעלה ממנו. ועיקרו של אצילות מתחיל ממוחא סתימאה שהוא חכמה דאריך עכ"ל:)
וסוס אשר רכב עליו המלך. היינו מ"ש: "כי תרכב על סוסיך".
כי הנה ארז"ל: "בלילה רוכב על כרוב קל שלו, ושט בי"ח אלף עלמין". (ע"ז ג, ב) הן בחי' ח"י ברכאן דצלותא שהן בבחי' ח"י חוליות השדרה, שבהן נמשך מוח החכמה לירכים ורגלים.
לפי שהחוט מגיע עד גיד הנשה, וג"ה מתפשט בירכים ורגלים.
ולכן כל הכורע כורע בברוך. שבברכה ראשונה שהכריעה היא כפיפת הראש, דהיינו המשכת חכמה ע"י שכופף ראשו וחכמתו שבו.
אלא שהח"י ברכאן הן באצי'. והוא ע"י הנשמות שהעלאתן ביום.
משא"כ המלאכים שירתם ומזונם הוא בלילה דוקא.
"ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה", אלו המלאכים. "וחק לנערותיה", אלו ההיכלות. "שבע הנערות הראויות לתת כו'".
ולהם נמשך בבחי' ח"י אלפין. "כי רכב אלקים רבותים אלפי שנאן".
אלפי שאינן מרבותים. והיינו שמתחלק לח"י אלף מיני השגות לכל חד לפום שיעורא דיליה.
והנה המשכה והשפעה זו היא בבחי' כרוב, כרביא, דהיינו בחי' אדם.
אלא שפני אדם הוא אפי רברבי, וכרוב הוא אנפי זוטרי.
ובאור זה.
הנה אדם הוא שם מ"ה. שהמילוי הוא באלפי"ן. ואל"ף הוא יו"ד וי"ו יו"ד, דהיינו וי"ו המחבר יו"ד עלאה עם יו"ד תתאה.
כענין: "עושה שלום במרומיו כו'". והיינו ע"י בחי' בטול הנמשך להם.
והנה אנפי רברבי הוא שנמשך מבחי' מוחין יותר.
שזהו ההפרש בין גדול לקטן שלפי שכלו יהולל איש כנודע.
והמוחין הן בחי' בטול הנמשך לו.
ולכן זקן מיושב' דעתו מפני שיש לו בחי' בטול יותר. משא"כ בחור יש לו רתיחת הבחרות, מפני שלא נמשך בו בחי' בטול כ"כ.
וזהו ענין אנפי זוטרי. והוא בבחי' מט"ט, שנק' נער.
ובבחי' כרוב זה נמשך שפע בח"י אלף עלמין.
והנה כתיב: "רכב אלקים רבותים כו' אדני בם סיני בקדש כו'". כלומר כשם שנמשך בבחינת מלאכים בח"י אלף עלמין, כך נמשך ג"כ בבחי' סיני בקדש. להיות המשכת אלקות בבחי' עשייה גשמית בתורה על הר סיני.
והמשכה זו היא בבחי' סוסים, סוס בגימטריא ב"פ ג"ס.
שהוא משם ס"ג שהוא למעלה משם מ"ה.
כי כדי להמשיך אור בעשיי' גשמית מוכרח להיות הארה מלמעלה מעלה כמשל האבוקה הנ"ל.
והיינו גבורת הסוס לרוץ למקום שאין הרוכב יכול להגיע שם.
וריצת הסוס גדולה מריצת אדם, היא בחי' הכרוב הנמשך במלאכים, שאינו רץ כ"כ כמו הסוסים:
והנה בחי' לבוש וסוס, יכול להיות ע"י בחי' המן',"המן העץ". בחי' גסות שנתבררה בקדושה. "מבני בניו של המן כו'". דהיינו הגבהת הלב: "ויגבה לבו כו'".
והענין. כי הנה "צריך שיתן עיניו למטה
צב,א
ולבו למעלה".
עיניו, בחי' חכמה, בחי' משה שהיה ענו. שהחכמה שפלות, כח מ"ה.
אבל לבו כ' ביהושפט: "ויגבה לבו כו'".
וכן בחי' סוס, ב"פ ס"ג, שהוא ענין גס.
וגם בחי' סוס לרוץ, נעשה מבחי' המן.
כי ירידה צורך עלייה להיות בעל תשובה, וזדונות נעשו כזכיות כו'.
אבל כתר מל', הוא בחי' "בעטרה שעטרה לו אמו" דווקא. היינו ע"י "נעשה ונשמע". בבחי' "נעשה" תחלה בחי' עשייה. שהיא מבחי' מקיף הסוכ"ע בשוה. ואח"כ "נשמע" המשכת התורה בפנימיות.
ואין זה אלא בבחי' ישראל: "מקדשי שמך", שיש להם מס"נ.
ולכן הם דווקא הממשיכים בחי' כתר, תר"ך עמודי אור. כמו עמוד המחבר מעלה ומטה.
וגם בפורים היה גילוי זה: "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות".
"היהודים" דוקא. דהיינו ע"י מס"נ כו', ע"י מרדכי ואסתר כו'.
כי מרדכי הוא "מר דרור", ומתרגמינן "מירא דכיא".
מר דרור - נק' למעלה בעלמא דחירות. ולמטה נקרא "מירא דכיא", בחי' מר. שהוא מרירות וגבורות הנמשך בבחינת דכיין ומסאבין.
היא התורה הנמשכת ומתלבשת בעוה"ז הגשמי, שהיא בבחי' גלות ומרירות בעניני העוה"ז.
וע"ז אמרו רז"ל: "הנביאים עתידים להבטל".
כביטול זיו השמש. שהגם שהזיו מאיר ויש לו אור רב, מ"מ במקורו הוא בטל, שאינו נראה ונרגש כלל.
כך הנביאים שהם מנו"ה, יהיו בטלים. שלא יהיו נראים ונגלים למעלה יתירה וגדולה, בהגלות נגלות אוא"ס ממש. "ונגלה כבוד ה'" ממש "וראו כל בשר כו'".
אבל "מגלת אסתר", היא בחי' "הסתר אסתיר פני ביום ההוא".
דהיינו בחי' מל' שמסתתרת בראש הבריאה, ונעשה עתיק דבריאה.
ו"יום ההוא" הוא בחי' בינה.
ולכן נק' בחי' עתיק: "הסתר אסתיר ביום ההוא", שגילוי עתיק הוא בבינה.
והיינו בחי' "פני" היא בחי' כתר מלכות. לפי שהמלכות ל"ל מגרמה כלום, ומקבלת מעשר מלכיות.
(שלכן אומרים בר"ה יו"ד מלכיות)
וכתר מקבלת ממלכות שבכתר. והיא בחינת "פני". וזו היא המסתתרת בראש הבריאה ונעשית עתיק.
ולכן אפי' לע"ל שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה", שבחי' ביום ההוא יהיה בבחי' זה בחי' גילוי, מ"מ בחי' "אסתר" שהיא בחי' עתיק, היא בחי' סדכ"ס. כי סתימין הם או"א, ועתיק הוא סתימא אפי' לגבי סתימין. ולכן אין לה בטול.
וכן ההלכות שהן בחי' מרדכי, מירא דכיא. "ויהי אומן את הדסה היא אסתר", שהיא המעלה את הנשמות בג"ע.
"ששה חדשים בשמן המור".
שמן - בחי' חכמה. מור - יש בו ריח חזק.
והיינו ענין העלאה בבחי' גבורות, דהיינו גבורות דאבא.
"וששה חדשים בבשמים", הם גבורות דאימא.
"ובזה", הוא העמוד המחבר מעלה ומטה "הנערה באה כו'".
כי כשם שבג"ע התחתון צריך שישכח חיזו דהאי עלמא. כך בגעה"ע צריך שישכח עונג געה"ת. ששם הוא ענין תענוג נפלא אחר, שהוא למעלה מעלה.
וכל הענג הזה, הוא מטעמי תורה "ישקני מנשיקות פיהו", וכוונת המצות. שידעו וישיגו טעמי ההלכות וסודותיהן, ובזה יתענגו בתענוג נפלא ועצום. והיינו בחי' מרדכי מירא דכיא. ולכן גם ההלכות אינם בטלים כמשל האבוקה הנ"ל:
אך "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי".
כי בחי' מקיף נמשך גם בהמן.
כנודע שיש י"א סממני קטורת, ולבונה הוא המקיף, דקרו ליה "אלהא דאלהיא".
ולכן נמשך גם בה בחינת לבוש עליון, מלכות דא"ס. וכן הסוס משם ס"ג.
משא"כ הכתר, שהוא המשכה מקו וחוט לבחי' פנימי', אין להמן שליטה שם.
ולא נעשה רק ע"י ישראל שהם "מקדשי שמך". ע"י נעשה ונשמע בחי' בטול בא"ס דוקא. ולא ע"י גסות בחי' המן, אפי' אחר הבירור שיתברר בקדושה:
[ועיין בע"ח שער י' פ"ב, "דע כי או"פ כו'", וזהו בבחי' על ידי דוקא. ע"ש:]