וקבל היהודים את אשר החלו לעשות.

פי', החלו במתן תורה, שאמרו: "נעשה ונשמע", ואז היתה עדיין נקראת בשם התחלה. אבל בימי המן: "וקבל היהודים וגו'". קבלה גמורה.

ולהבין זה, צריך להבין ענין מתן תורה שניתנה לישראל, והלא אברהם אבינו ע"ה קיים את כל התורה עד שלא ניתנה, ומה זו מעלת נתינתה?:

אך הנה מעלת אברהם אבינו ע"ה שהיה הלוך ונסוע. דהיינו שהיה בבחי' רצוא ושוב, בשביל שהיתה מדתו מדת האהבה בבחינת בטול אליו ית'. כי אברהם אבר מ"ה כו'. ובטול זה הוא ע"י ההתבוננות.

כמ"ש: "יהללו את שם ה' כו'", בחינת שם בלבד, שאינו מערך עצמותו ומהותו כו'. "כי הוא", דהיינו עצמותו ומהותו ית', "צוה ונבראו". שלא שייך עליו ית' לומר שברא את העולמות כנ"ל. כי לשון: "ברא", משמע שיש כח הפועל בנפעל, ולא שייך זה אלא בשמותיו ית'. כמ"ש: "בראשית ברא אלהים", הוא שמותיו של הקב"ה".

אבל עצמותו ומהותו, כביכול, הוא רק כאלו "צוה ונבראו", ממילא, שאין להם ערך ויחוס כלל אליו ית': "כי נשגב שמו לבדו". פי', אפילו בחינת נשגב, דהיינו בחי' סובב כל עלמין, אינו אלא בחינת שמו לבדו.

ואי לזאת, תתבטל אליו ית' הנפש, בבחי' בטול באור א"ס ב"ה ממש, שאין כח בנפש להכיל את אור האהבה זו, כי אם בבחי' רצוא ושוב. וזו היתה מעלת ומדרגת אברהם הלוך ונסוע.

אך לעתיד לבא, כתיב: "כי עין בעין יראו", לפי שאז נאמר: "בבכי יבאו", שהבכיה היא, מחמת קבלת השמחה הגדולה ורוב התענוג המתגלה למעלה מעלה מאשר תוכל הנפש שאת, שלכן הוא בוכה ומוריד דמעות, לפי שאין מעצור בבחי' כלי וגבול כנודע:

והנה, מעלת אברהם היתה גדולה מאד מצד שרש נשמתו, ולא כל האדם זוכה לזה. לכך נתנה התורה רמ"ח מ"ע ושס"ה לא תעשה שהן הן בחי' רצוא ושוב. רצוא במצות עשה. ושוב במצות לא תעשה.

כי המצות הן כלים לאור א"ס ב"ה המלובש בהם. וכמו שכתוב: "וירד ה' על הר סיני". כי רמ"ח פקודים הם רמ"ח אברים דמלכא. כמו האבר שהוא כלי שבו מלובש החיות מן המוח, כך המצות הם כלים ואברים להחיות הנמשך מן החכמה: "דאורייתא מחכמה נפקת", שבה מלובש אור א"ס ב"ה ממש. וע"י זה יהיה גילוי אור א"ס ב"ה ממש בנפש האדם.

וזהו ענין: "נעשה ונשמע". נעשה היא בחי' כלי בעשיית המצות בפועל ממש. ונשמע מלשון: "וישמע שאול" לשון אסיפה, שיתאסף ויתקבץ לתוכן המשכות מאור א"ס ב"ה.

כי המשכת אור א"ס ב"ה בתורה ומצות, תלוי במעשה המצות וקיומן בפועל ממש, כי אין אור בלי כלי. כנודע מענין יסוד האש ע"ד משל, שהוא הגבה למעלה מכל הד' יסודות תחת גלגל הירח, ואעפ"כ אינו מאיר בלילה, לפי שהאור הבא ממנו אינו מאיר אלא א"כ יש דבר למטה שנאחז בו ודולק, כמו פתילה ועצי'. ואחר שכלו ונשרפו העצי' והפתילה, מסתלק והיה כלא היה ואינו עולה בשם אור כלל.

וזהו: "ולא עם הארץ חסיד".

חסיד הוא בעל מדות האהבה, והיא היא בחי' אור. (כי ב' פעמים אור בגימטריא ואהבת) ואי אפשר להיות גילוי אור האהבה כי אם שיהיה בחי' כלי למטה שיתפעל בו. ובחינת כלי זו, הוא ע"י תורה ומצות. משא"כ עם הארץ.

וגם, עיקר הגורם להמשכה אוא"ס ב"ה שיהי' מתלבש בתורה ומצות, ולהיות: "אנת חכים ולא וכו'". הוא הוא עיקר התורה ועשיית המצות עצמן. שבחי' הכלי קדמה לאור בשרשו ומקור חוצבו. וכמ"ש במ"א על פסוק: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך וגו'".

וכנודע ששרש וחיות המאכל שמדומם צומח חי, הוא הגבה למעלה מחיות ונפש החיונית של האדם, שלכן המאכל מחיה את האדם ומשיב את נפשו כו'.

ולכן עיקר המשכת אור א"ס ב"ה תלוי בבחי' כלי, שע"י מעשה המצות וקיומן בפועל ממש שעושין בחי' כלי - מזה נמשך האור ומתלבש בהם.

וזהו ג"כ ענין: "ולא עם הארץ חסיד", שאי אפשר להיות המשכת אור האהבה מלמעלה כי אם ע"י כלים שהם התורה ומצות.

ובזה יובן, שלפעמים מצינו שנחשב מעלת אברהם גדולה שקיים את כל התורה. וכמ"ש: "וישמר משמרתי וגו'". ולפעמים מצינו שנחשב לו לגרעון שלא זכה לתורה?

דשניהם אמת. כי מצד שרש נשמתו היה הגבה למעלה עד שהיתה נשמתו מרכבה ובחי' כלי לאור התורה, ואור א"ס ב"ה הנמשך ומתלבש בתורה. כי אברהם אבר מ"ה, אבר וכלי.

אבל כל המצות עצמן שהם מדרגות עליונות יותר מלפני מלך וגו' עדיין לא ניתנו בימי אברהם:

אך על ענין המשכה זו נאמר: "יביאו לבוש מלכות. וסוס אשר רכב עליו המלך והלבישו את האיש וגו'".

והענין. כי הנה: "לבוש מלכות", היינו בחי' תורה ומצות. כמ"ש: "עוטה אור כשלמה", ואין אור אלא תורה. דאורייתא מחכמה נפקת, והוא בחינת לבוש לאור א"ס ב"ה המתלבש בתוכה, אנת הוא חכים וכו'. והמצות נקראין לבושין - שבהם מלובש חסד דרועא ימינא כו'.

והמשכת בחי' לבוש זה, שיהיה התלבשות אור א"ס ב"ה בתורה ומצות במעשה המצות וקיומן בפועל ממש - הוא ע"י בחי' סוס. וכמ"ש גבי מתן תורה: "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה".

וביאור ענין זה. כי הנה סוס הוא בגימטריא ב"פ ג"ס, והיינו בחי': "כי גאה גאה", דהיינו להיות ע"י זה בבחינת בטול אליו ית', כי מצות צריכות כוונה, דהיינו רעותא דלבא: "אם ישים אליו לבו כו'", שאין אור א"ס ב"ה שורה אלא במי שבטל אליו כו':

והנה ענין הסוס הוא שמוליך הסוס לרוכבו למקום שאין יכול להגיע לשם מצד עצמו. ויש בזה ב' בחינות, שמעלהו הרים גדולים ומורידו בקעות גדולות.

כך הנה יש בבחי' בטול זה ב' בחינות: ממטה למעלה, למקום שאין יניקה ואחיזה לסטרא אחרא, עלמא דחירות, גיאה על גיותניא. שלא ניתן להם שפע וחיות: "אם תגביה כנשר וגו'".

וזהו שכתוב: "סוס ורוכבו רמה בים". רמה לשון רוממות ולשון השלכה. ושניהם אמת. כי מחמת רוממות נעשה בחי' השלכה כו'.

וממעלה למטה להיות נמשך גילוי בחי' בטול זה למטה דאתהפכא סטרא אחרא ואתכפייא כו'. כי א"א להיות התהפכות המדות ע"י המדות דקדושה עצמן מאחר שהם זה לעומת זה. וכמאמר: "לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל". אלא: "עד יערה עליו רוח ממרום", בחי' בטול באור א"ס ב"ה.

וזהו מרומז בדברי רז"ל: "תבא אמו ותקנח את בנה כו'". וכמ"ש: "אם רחץ ה'", אל תקרא אם אלא אם כו'. "אם הבנים", היינו אם ומקור המדות, היא בחי' התבוננות באור א"ס ב"ה ממש, בבחי' בטול.

ושם מתהפכין כל המדות מהפך להפך, לפי שהיא בחי' מקיף. כמו ע"ד משל מחשבה שמקפת וסובלת ב' דברים הפכיים ואין שם שליטת בחי' זה לעומת זה:

Start recirding here

וזהו: "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה". שנמשך בחינת ישועה: להושיע משופטי נפשו ולאהפכא כו'.

ועי"ז נותנין הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים, הוא מיכאל כהנא רבא, ענף החסד, שהוא המלביש את הנשמה בג"ע כו'.

וקרא לפניו ככה יעשה וגו'.

יובן ע"פ מארז"ל: "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כו'". כי הנה קדוש הוא ענין המשכת קודש העליון בוי"ו המורה על המשכה.

ולעתיד לבא תהיינה כל המשכות ממטה למעלה, שעיקר הגלוי יהיה למטה. ומלאכי מעלה יקבלו הארה ממטה כו'.

והנה המשכת אור א"ס ב"ה בבחי' הנ"ל - החלו במ"ת. שאז היתה התחלת ההמשכה. וכענין: "מעט מעט אגרשנו".

אבל בימי המן: "וקבל היהודים", קבלה גמורה בבת אחת.

כי יהודים נק' על שם בחי' הודיה. כי יש ברכה והודיה. ברכה היא בחי' גלוי מעולם ועד עולם. אבל הודאה אינו בחינת גלוי, לפי שהיא בחינת הודאה באור א"ס ב"ה עצמו אשר אי אפשר לבא לידי גלוי, ואינו נתפס בשום מחשבה, רק בבחי' הודאה והיא בחי' בטול ממש.

וזכו אז ישראל למדרגת הבטול הגדול ע"י מסירת הנפש על קדוש השם. שהרי אם רצו להמיר דתם, לא היה המן עושה להם כלום, שלא גזר אלא על היהודים.

אלא שהם מסרו עצמן למות כל השנה כולה. ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו. וע"י בחינת מסירת נפש, זכו לבחי' קבלה גמורה. שנכנס ונמשך להם בחי' אוא"ס ב"ה ממש: