בן פורת יוסף בן פורת עלי עין כו'. [בראשית מט, כב]
יש להבין הכפל שכפל בן פורת כו'?
וגם מהו ענין עלי עין כו'?
הנה יש להקדים תחלה להבין ענין: ויוסף הורד מצרימה כו'. עפ"י המבואר בכוונת דפסח: עבדים היינו, אנו בני ז"א, היינו עבדים לפרעה, שיונק מעורף דא"א במצרים במצר ים. ויוציאנו ה' אלקינו, חו"ב, שהלבישו זרועות דא"א כו'. ואילו לא הוציאנו הרי אנו כו' ע"ש.
וגם מ"ש שם, על כמה מעלות טובות למקום עלינו כו' שהן ט"ו מעלות, דט"ו יסודות כו'.
ולהבין כ"ז: הנה ענין א"א ידוע, שהוא בחי' ממוצע בין עצמות המאציל לנאצלים כו'.
כי בס' מגן דוד להרדב"ז הביא דיעה: שהכתר הוא אור אין סוף, והוא חלק עליו. ובע"ח היכל הז' מבואר: שדעת שניהם אמת. שהכתר יש בו מסוף מדרגת אור הא"ס וגם יש בו משורש הנאצלים כו'.
וביאור הדבר: להיות כי הלא ידוע דאין ערוך כלל בין אור א"ס לנאצלים. שהרי הנאצל הוא ענין פרטי לבד, כמו אור החכמה הנאצל שאין בו מאור החסד כו' וכדומה לזה. הרי זה בבחי' ההתחלקות כו'.
משא"כ באא"ס עצמו לא שייך כלל ענין ההתחלקות לחכמה בפ"ע ולחסד בפ"ע כו'. כי הרי הוא פשוט בתכלית הפשיטות בלתי גדר ההשפעה עדיין לשום ענין פרטי כו'.
ומה שנק' בשם הוי' דיודין בשם ע"ב כשמהווה אור החכמה כו'.
זה הכלל, שאין קורין אלקות לספי' פרטי' כמו אור החכמה, אע"פ שאור א"ס הוא המהווה אותה, מאחר שהחכמה חלק פרטי כו'. רק מה שקוראים אלקות לשם הוי' הוא מצד אור א"ס עצמו שבחכמה שהוא פשוט בתכלית כו', ושם ההוי' של אור החכמה הוא בחי' אור הא"ס שנתצמצם להוות החכמה. והגם שנתצמצם, הוא אור א"ס כמו קודם הצמצום כו'. ולזה קוראים אלוה ולא לאור החכמה כו'.
ועד"ז בכל מקום שכתוב במקרא הזכרת שם אלוה. קאי על אור א"ס שבמדה זו. כמו: "ויאמר ה' אל משה" הגם שהוי' זו בספי' כתר או חכמה - אין הכוונה על הספירה עצמה. כ"א על מקור שם זה שמצמצם ספירה זו כו'. - כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומאחר שקוראי' לשם הוי' אלוה, לא קאי על ספירה זו. כ"א על אור א"ס ב"ה עצמו כו'.
ועד"ז הנה ידוע דאל הוא ספי' חסד. ובאמת אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שאל הוא האלקים ממש, כמו שקוראים בנ"א כו'.
אך מה שהכוונה של אל הוא ספי' חסד. הכוונה תתפרש לפי הפשוט, דהיינו אור א"ס שבספי' חסד כו'. ועד"ז בכל הספירות. זה הכלל גדול: אליו ולא למדותיו. וכמ"ש במ"א. וד"ל.
והנה מאחר שאין ערוך בין אור הא"ס שהוא פשוט בתכלית. להתפשטות אורות פרטיים כו'. מוכרח שיהי' בחי' ממוצעת ביניהם שיהי' כלול משניהם.כידוע, שבכל ב' הפכים לא יהיה השיתוף וההתחברות ביניהם כ"א ע"י ממוצע כו'. והוא בחי' א"א, שיש בו מהארת אא"ס עצמו וגם מבחי' ההתפשטות לאצי' אורות פרטיים כו' וד"ל.
ולהיות כן, הנה יובן שמחמת בחי' של העצמות שבא"א לא הי' עדיין סיבה למציאות חכמה ובינה שיאצלו כו'. וזהו מחמת צמצום הכתר שלא יתפשט והוא מצד בחי' אחוריים דא"א פרעה כידוע.
ויוציאנו חו"ב שהלבישו לא"א כו': ענינו הוא שנתפשט אור הכתר לירד ולהתצמצם בחו"ב כו'. וזה היה מצד בחי' יסוד דא"א כו'. שמטבע הטוב להטיב לירד ולהשפיל עצמו כו'.
ולכך אנו אומרים כמה מעלות טובות כו'. להורות על בחי' היסודות שנקראים טובים.
ובכל פרצוף ג' יסודות כו'. ויסוד דא"א הוא הראשון וכו'. והן ענין ט"ו ווין שבאמת ויציב כו'.
וזהו עיקר ענין ויוסף הורד כו'.
וגם למטה בעולם השפל, מסיבת פרעה העומד במיצר דא"א דבריאה. הנה נסתלקה הארת העצמות דאצי' מן העולמות ונסתר מאד בעצמותו. עד שכל עולם הנהגתו בבחי' חיצוניות ואחוריים.
ולכך גם בעוה"ז ישראל שהם הפנימי' נשתעבדו בפרך, מפני אותיות צירופי ההטבעה שהיו מצרים הרוב והכבידו עולם עליהם כו'. והניח הענין לפי הטבע כו'.
ועד"מ, אדם הטרוד בעניני עצמו, מניח הנהגות עבדיו כפי המושכל הראשון מבלתי ישים לב לפנימית התועלת. (בהנמשל אינו עד"ז) כי כלא חשיבי לגבי עצמותו כו' וד"ל.
וע"ד הנז' במדרש בענין ויבדל אלקים בין האור ובין החשך כו'. איני יודע באיזו מהם חפץ כו' עד שהבדיל כו', דהיינו מפני ההתנשאות בעצמות אין החפץ בזה יותר מבזה. כי שניהם כלא חשוב כו'.
ושורש ענין זה בא"א דאצי' הוא בחי' העדר התפשטות הרצון לחו"ב כו'. וכמ"ש במ"א.
אבל כשנתפשט בחו"ב - יש מקום לרצות מעשה הטוב ולמאוס ברע. וממילא יהי' ישראל נזכרים שלא ישתעבדו וכמ"ש וידע אלקים כו'. כי החו"ב הוא צמצום לרצון שלא ירצה מה שלא יסכים השכל כו'. אבל בבחי' עצמות הרצון איני יודע באיזה חפץ כו'. ומסיבת זה מאריך אף גם לרשעים. וכמאמרז"ל להודיע כמה ארך אפים לפניו כו' וד"ל:
והנה באמת, בכדי שיהי' התעוררות ירידת אור העצמות בחו"ב, שהוא צמצום גדול שאינו אלא לפי בחי' יסוד כנ"ל - צריך שיהי' מתחלה העלאת מ"נ לעורר מדת היסוד כו'.
וגם מדת היסוד יעלה מ"ן בעצמותו, עד שימשיך אח"כ מטובו להטיב לרוח שפלים כו'.
וב' מיני העלאת מ"ן אלו רומזים בפסוק ראשון שבק"ש שמע ישראל:
שמע הוא העלאת מ"ן דנוק' שם ב"ן, שם ע' כו'.
וישראל הוא העלאת מ"ן דיסוד כו'.
ואח"כ: ה' אלקינו, חו"ב תרין ריעין כו'. ממשיכים מוחין לז"א.
וזהו: הוי' אחד מלמעלה למטה בירידת השפע כו'.
וביאור כל זה. הנה תחלה יש לפרש תיבת: שמע ענין הע' רבתי שבו כו'.
כי הנה שמע שם ע'. פי' ע' רבתי, הוא בחי' ז"ת דאימא שמהם הי' השבירה בז' מלכים קדמאי' כו'. ומה שהע' רבתי - הוא בא לרמז על ז' מלכים דנקודים דס"ג כו'. שלמעלה הרבה מז"א דאצי', כמו שכתוב: לפני מלך מלך כו'.
והמלכים הם מבחי' ב"ן, כמ"ש וימת פ' וימלוך כו'. ע"כ מזכירי' בבחי' העלאת מ"ן שרש דשרש המל'. שממנה העולמות דבי"ע. כי כולם מצד השבירה נתהוו כידוע. ושם הוא מל' כידוע.
ובכוונה זו, שמתבונן איך שהתפשטות מדת מל' לגבי שורשה בחי' ב"ן דנקודים קודם האצי' כו' כלא חשיבא. כי בחי' המל' כו' שלפני האצי' מאד נעלה מן הצמצומים כו'. ושיהי' ראש ומקור לנבראים בעלי גבול כו' הוא בחי' ירידה עצומה. ומש"נ: וימלוך קאי על התפשטות גילוי הרצון האצי' כו' - בזה הוא מעלה את מדת מל' הראש לשועלים דבי"ע משפלותה וצמצומה כו'.
כי ענין ההעלאה ידוע עד"מ, כשמשבחים התלמיד לפני רבו, שטוב ויפה קיבל הסברא והשכל מהרב, אע"פ שאין זה שבח התלמיד עצמו שהרי סברת ושכל הרב הוא. עכ"ז בזה מחברים אותו בשורשו. ומעלין אותו לפני רבו שיוכל לקבל ממנו עי"ז תוספת שפע כנ"ל.
כמ"כ יובן למשכיל, בהזכרת תיבה זו שם ע' רבתי מעלין מדת מל' לגבי שורשה שהיא נלקחה משם. דהיינו איך שהיתה מדת המלכות קודם השבירה, בעולם הנקודים בעילוי רב בבחי' האצי', כידוע וד"ל.
ואח"כ מזכירים ענין העלאת מ"ן של המשפיע דשם מ"ה, הנק' ישראל - ישר א"ל, מוחין דז"א כו' בעצמותו, כמו שהי' לפני האצי' כו'. והרי בחי' מה בשרשו בנקודים, הוא למעלה מהשבירה, שלא מת אלא בחי' המלכות כו', וא"כ ההעלאה שלו מלמטה למעלה הוא יותר הגבה מאד נעלה מעליית המלכות בשורשה כו'.
והיינו שעלה המשפיע דאצי' אל עצמות המאציל קודם שירד להאציל כו'. וזהו ישראל עלה במחשבה דא"ק כו', לי ראש כו'.
וכדי להבין היטיב ענין העלאה זו בעצמות המשפיע. יש להקדים ענין הפסוק (שנא') ביוסף. שהוא בחי' יסוד סיומא דגופא. וגופא וברית חשוב חד כו' ומזה נוכל להבין עליית ישראל ג"כ כו'.
כי הנה כתיב: הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל וישב על המטה. ויש להבין מה זו סמיכת ענין חיזוק ישראל לישב כו' מפני שיוסף בנו בא אליו כו'?
אך הענין הוא כמו עד"מ בברית הגשמי, הנה ידוע דאין קישוי אלא לדעת, ומיד שיעזוב הדעת לידע ולהעמיק בתאוותו וינוח מלחשוב כו' יהי' האבר מת. והרי יש שייכות והתחברות להאבר עם המוח שבראש. משא"כ בכל האיברים שאם יחשוב בתאוה לא יתפעל ידו או רגלו וכיוצא.
והטעם ידוע' שיש גידים דקים שנמשכים מן המוח לחוט השדרה. ומתחברים מאד עמו עד שיתחבר החוט שבאבר עם המוח והיו לאחדים כו'. ומזה סיבת הקישוי בפתע פתאום כרגע בלתי שהיי' כלל כו'. וגם הזרע שיוצאת מן המוח נמשכת לחוט השדרה ולאבר ומוליד כו'. ואם יש רפיון במוח לא יוליד. וכן בהיפוך הרפיון באבר ירגיש המוח - כי כאבר א' ממש נחשבו כו'.
ונמצא, שבין בהעלאה שהוא הקישוי לעורר הטפה רוחניות וגשמיות כו' כא' נחשבו. ובין בהמשכת הטפה כו' כא' נחשבו כו'.
ומכ"ז יובן ברוחניות עד"ז ממש. בהיות כי יוסף הוא בחי' יסוד סיומא דגופא, צדיק - ח"י עלמין[1]. והוא בחי' ההתקשרות כידוע. ויש בו ב' מדרגות בענין ההתקשרות:
הא', מלמטה למעלה שהוא מתקשר עצמו לגבי למעלה הימנו כו' כמשל הקישוי כנ"ל.
והב', בירידת השפע בו, מלמעלה הוא מתקשר במקבל להשפיע לו כו', וכמשל יציאת הטפה גשמי'. וד"ל.
וזה: הנה יוסף בא אליך, פי' שעלה בבחי' ההעלאה וענין ההתקשרות מלמטה למעלה כו'. מיד: ויתחזק ישראל. שגם הראש ומוחין דגופא הנק' ישראל. נתחזקו בהתעוררות השפע רוחנית במושכל שבמדות דאצי', שהם מאורות דאו"א, הנק' טפת אבא כמ"ש במ"א. שהוא כמשל טפה רוחניות שבמוח מבחי' המשכיל כו'.
וסיבת התחזקות ישראל הוא, לפי שגופא וברית חשיב חד כנ"ל במשל. וד"ל.
וכענין זה הוא (כוונת ה)פסוק: ויאסור יוסף מרכבתו לקראת ישראל אביו כו'. וכמ"ש במ"א.
מזה נוכל להבין גם עליית ישראל למעלה מעלה הימנו, בעצמות בחי' יחידה שבנפש, שמשם המשכיל מוציא העונג רוחני שבטפת אבא וכדומה כו'. וכנזכר בפרט בכוונות ב' תיבות אלו שמע ישראל כו' וד"ל:
וזהו: בן פורת יוסף בן פורת כו'. כפל הענין בא לרמז ב' מיני ההתקשרות הנ"ל. כי הנה פורת לשון פרי' ורביה כו'. ובא לפרש הטעם, למה יוסף הוא בן פורת בריבוי שפע, טפה גשמיית המוליד מאין ליש. נשמות ומלאכים כידוע. שהוא ענין בחי' התקשרות מלמעלה למטה כנ"ל - הוא לפי שהוא בן פורת עלי עין. פי' על אשר הוא מרבה עומק ההתקשרות מלמטה למעלה מעלה מאד נעלה בעצמות.
וזהו: עלי עין, למעלה מע' רבתי הנ"ל. מגיע בחי' העלאת מ"ן שלו כו'. וכל שהוא מעלה למקום היותר נעלה יוכל להוריד השפע ג"כ מלמעלה למטה עד אין קץ ותכלית. כי לפי ערך ההעלאת מ"ן כן הוא ערך המשכת מ"ד כידוע.
וביאור דבר זה. הנה יובן מנשמות הצדיקים למטה. כי הנה אנו רואים ריבוי מיני מדריגות בדביקות הנשמות באלקים חיים. שיש צדיקים שהדביקות שלהם הוא בתכלית הפשטות הגשמיות במס"נ האמיתית מכל וכל כו'.
ויש צדיקים שאין להם מס"נ אמיתי כאלו. ועכ"ז הם גבוהים מאוד, נעלים מאלו ואין ערוך ביניהם כלל.
עד שמסיבת העלאת ומס"נ של אלו - יגרמו הארה בעלמא. ומסיבת מס"נ של אלו יגרמו הארה גדולה מאד באצי'.
וכענין ריב"ז עם רחב"ד [ברכות לד, ב] שזה כעבד וזה כשר כו' וכדומה.
אמנם הענין הוא, דאע"פ שמס"נ של זה אמיתי יותר. אבל שורש נשמתו והשגתו אינה מגעת במקום גבוה כ"כ, כמו נשמת פ'. שזה מבחי' חסד דמל' דאצי'. וזה מבחי' חכמה וכדומה.
וא"כ המעט חכמה שיעורר זה, לא יתעורר ע"י המס"נ של זה חלק העשירי ממנו. מאחר שאין ערוך בין ג"ר דמל' למדות שבמל' וכדומה. וד"ל.
ואמנם אם גם המס"נ של מדרג' החכמה אמיתי יותר למטה,. ממס"נ של מדרגת החסד, אז אין לשער ולערוך כלל זה לזה.
כי הנה ההתעוררות למעלה אם בתוספת או במגרעת, תלוי באופן המס"נ למטה. אם בעמקות יותר כו'. והרי אם גם זה לא יחסר. יהי' ההתעוררות למעלה בב' מעלות. הא' במקום הנעלה ביותר. והב' בתוספת ההארה כו'. וה"ז כמשל העומק והרום כשאין קץ (ורוממות) [לרוממות] ואין תכלית לעומק כו' וד"ל.
ומכ"ז יובן ג"כ ההפרש בין יוסף והשבטים למטה ולמעלה, היינו בב' דברים הנ"ל. שהשגה האלקית דנשמת יוסף הגיע לעילוי המופלג בבחי' האצי' כו'. וגם המס"נ שלו בעומק הלב הי' בהתקשרות ודביקות נפלא בעומקא דלבא.
ולכך ההתעוררות שהגיע למעלה הי' ג"כ ברוממות המדרגות כו' מה שלא הי' כן לשבטים בין בעומק בין ברום. לפי שהם היו מעלמא דאתגלייא ויוסף היה מעלמא דדכורא כנ"ל:
וזהו בן פורת עלי עין, שהגיע העומקא דלבא בהעלאת מ"ן שלו למקום הנעלה ביותר. למעלה מע' רבתי. לכך בן פורת בגילוי תוספת ההארה כו'. כי תוספת ההארה אינה באה כ"א מחמת ההעלאת מ"ן בתחלה למקום הנעלה ביותר בדביקות הנפלא כו'.
אך השבטים העלאת מ"ן שלהם אינו אלא עד ע' רבתי כו' וד"ל.
וה"ז כמשל הזורק חץ למעלה, כל שמושך למטה יותר, יותר יוגבה למעלה. דהיינו כל שיעמיק למטה יותר. יותר יתרומם. וכל שיתרומם ביותר. יהיה נפילתו בעומק יותר כו' וד"ל.
וכמ"כ סיבת ירידת השפע למטה עד אין תכלית. כמ"ש בן פורת כו'. הוא לפי שהיה בן פורת עלי עין כנ"ל. וד"ל: