כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו'^[1].

^[2]הנה כתיב: בראשית ברא אלקי' את השמים ואת הארץ, וארז"ל: בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. וגם אמרו: בשביל התורה שנק' ראשית. וא"כ כיון ששמים וארץ נבראו בשביל תורה וישראל מוכרח לומר שיש בחי' שמים וארץ בתורה ובעבודת ישראל, שבהן ועל ידן יתקיימו שמים וארץ הגשמיים.

והענין הוא. כי הנה אמרז"ל: למה נק' שמה ארץ - שרצתה לעשות רצון קונה. פי' שרצתה היינו ל' רץ וגם ל' רצון. וכמ"ש: בכה ארוץ גדוד [תהילים יח, ל] - שהוא ג"כ ל' רץ וגם יש בו ג"כ ענין רצון. וכמשי"ת.

והענין. דהנה כתיב: והחיות רצוא ושוב - בחי' רצוא זה הוא ענין תשוקה בלב לדבקה בו יתברך, והוא ג"כ ל' מרוצה כמו הרץ ממקומו להלאה, כך הוא ענין תשוקה זו של החיות להיות יוצאים ועולים ממקומם וליבטל וליכלל בא"ס ב"ה. וכעין מ"ש: שרפים עומדי' ממעל לו - ופי' ממעל לשכינתי'. והיינו שתשוקתם להכלל שם כו'.

וכן בחי' כללות נש"י במקורן ושרשן יש בהן בחי' רצוא ברצון ותשוקה לדבקה בו בא"ס ב"ה. וכמ"ש: ואל אישך תשוקתך. והיינו מפני השגתה בהיותה בבחי' ארץ שהיא בחי' המדרגה התחתונה להיות עם ודבר נפרד כו'.

וכן הוא ג"כ בנפש האדם למטה המשכלת ומתבוננת בה' אחד: איך שהוא יתברך מחדש בטובו כו' ומהווה כל העולמות מאין ליש ממש אשר ע"כ הוא ג"כ בחי': ארץ, בבחי' רצוא ורצון לדבקה בו ית', ולאהבה את ה' כי הוא חייך.

והנה בחי' הרצוא הזה הוא בק"ש, ובחי' השוב הוא בתפלת שמ"ע ובת"ת, שהוא בחי' גילוי אלקות מלמעלה למטה כנודע.

ופסוד"ז שקודם ק"ש - היינו לספר בשבחו של מקום, כמ"ש: רוממות אל בגרונם - ועי"ז נעשה כמו: חרב פיפיות לעשות נקמה כו' - דהיינו לקרוע המסכים המבדילים גילוי אלקות. 

וכ"ז הכנה בלבד לשמ"ע. כי בשמ"ע הוא המשכת גילוי אלקות באמרו: ברוך אתה הוי"ה אלקינו - שהוא בחי' גילוי סוכ"ע בממכ"ע.

אך כדי שיבא לזה צריך הוא לסדר שבחו של מקום תחלה בפסוד"ז, כמו: בברוך שאמר והיה העולם.

(כי עם היות שהנה"א היא בחי' ארץ שהוא בחי' רצוא, אך היינו מצד שורשה יש בה בחי' השתוקקות תמיד לדבקה בו ית'. אבל בירידתה למטה להתלבש בגוף ונה"ב אשר הן מסתירי' על אורה כו' וממשיכים אותה אחריהם להמשך בקדרות אופל עניני עוה"ז, ואז נסתר ונעלם בה התשוקה והרצוא לאלקות. כנודע שלאום מלאום יאמץ וכשזה קם כו'. ואי לזאת כדי שתוכל לבא לבחי' הרצוא בשעת ק"ש צריכה הכנה רבה לזה, והוא ענין פסוד"ז בסידור שבחו של מקום כו' והכל הכנה לבחי' השוב דשמ"ע, כי גם הרצוא הוא בשביל להיות שוב כנודע. כמו שהלוים היו טפלים לכהנים כו'. וגם דרך פרט פסוד"ז הוא הכנה לשמ"ע ג"כ שהוא המשכה וגילוי למטה שמתחלה צריך לקרוע המסכים המבדילים ע"י פסוד"ז בכדי שיוכל להיות הגילוי למטה)

איך שבדבור א' בלבד נתהוו שמים וארץ וכל צבאם כו'. וכמו שמסיים בברכה זו בישתבח: מלך יחיד חי העולמים. ובב"ש אומרים ג"כ: יחיד חי העולמים מלך. - פי' שהוא ית' הוא יחיד ומיוחד כמו קודם בריאת העולם, וחי העולמים הוא רק מבחי' מלך. שבחי' מלוכה היא רק הארה בלבד ממנו יתב' שהארה זו נמשכת ממנו יתב' להיות חיות כל העולמות עליונים ותחתונים. ונודע שיש רבוי עולמות למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית.

וזהו פי': בשכמל"ו כי ועד אין לו הפסק. והיינו שבחי' כבוד מלכותו נמשך להחיות עולמות ונבראים אין קץ וכמ"ש: היש מספר לגדודיו כו' וכתיב אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון וזהו מספר גדוד א' כו'. ועם כל הרבוי הזה מ"מ כולם נמשכים רק מבחי' מלך שהוא בחי' שם לבד כמאמר למען שמו באהבה מלך כו'. והוא בחי' ממכ"ע.

ומזה נולדה בחי' התפעלות האהבה בלבבו באמרו: ואהבת את ה' אלקיך - פי' את ה' אלקיך היינו כמש"ל: שמע ישראל ה' אלהינו כו' - והוא מה שמעלה יתירה נודע' לנו מכל גדודי מעלה שקרבנו לשמו הגדול, שהוא בחי' סוכ"ע ועצמיות אלקותו יתברך, הוא בחי' יחיד, שלמעלה מעלה מבחי': חי העולמים שהוא רק מבחי' מלך כו'.

וזהו שנק' כנ"י: אחת, כמ"ש: אחת היא יונתי כו' - שהיא מקבלת מבחי' ה' אחד ממש. והיינו ע"י שתהי' בבחי' אחת היא לאמה. להיות שע"י ההתבוננות תבא לבחי' אחת להיות לה רק רצון א' לדבקה בו יתב', והוא בחי' רצוא הנ"ל לבחי' סוכ"ע לדבקה בעצמות אלקות. וכמאמר: מי לי בשמים כו'.וזהו ענין: ואהבת שבק"ש.

ופי' וענין הרצוא - היינו כמ"ש: בכה ארוץ גדוד [תהילים יח, ל] - בכה דוקא בעצמותך. וארוץ גדוד - היינו בחי' אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון.

(ועמ"ש במ"א ע"פ: ורב כח לתבונתו אין מספר - איך ששרש כל גדוד הוא בו"ק דאצי' יעו"ש)

שבכולם לא יחפוץ רק בה' לבדו.

ואדלג שור [שם] היינו גם בחי' כל המקיפים עליונים - כי שור הוא חומה. כמ"ש: בנות צעדה עלי שור. ועד"מ החומה הוא מקיף לעיר גם הם אדלג. כי התשוקה היא רק למהו"ע ית' ממש.

(שגם כל המקיפים כלא חשיב אצלו ית', וכמ"ש במ"א בפי': אדון הנפלאות כו'. ולכן נק' שור כמו שהחומה נעשית מאבני' שהם רק בחי' דומם, כך כתיב: עשה פלא שבחי' פלא ומקיפי' עליונים הוא רק כמו בחי' עשייה אצלו ית')

וז"ש: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כו' - שמים הם בחי' מקיפים וארץ הם בחי' פנימיים שזהו בחי' שור ובחי' גדוד הנ"ל. וארוץ ואדלג אותם בכח התשוקה שלי בכה ממש בעצמותך:

והנה מבחינת רצוא הנ"ל בק"ש נעשה שוב אח"כ בתפלה. ולכן גם בסוף הק"ש הוא מסיים: אני ה' אלהיכם פי' אלקיכם ממש להיות בחי' גילוי אלקות בכל או"א מלמעלה למטה: למהוי אחד באחד כו'.

ואח"כ בשמ"ע בח"י ברכאן נמשך זה הגילוי אור בבחי' שוב ממש בח"י ברכות באמרו: בא"י - מברוך לאתה בגילוי לנוכח כידוע.

ואחר שמ"ע בלימוד התורה נמשך גילוי זה בתורה. כמ"ש: ותורה אור כו' - כי רוח אייתי רוח כו' וע"י בחי' הרצוא הנ"ל נמשך בחי' רוח המשכה מלמעלה למטה. וכמ"ש: אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף כו'.

ואח"כ במעשה המצות נמשך בחי' שוב זה יותר. וכידוע בשרש ענין המצות שהוא להמשיך האור בכלי דוקא וכמ"ש כי נר מצוה כו'.

ועל קיום המצות ארז"ל: בע"כ אתה חי - פי' לפי שאחר האהבה והתשוקה במס"נ בבחי' רצוא הנ"ל אח"כ נעשה בחי' שוב להיות בע"כ אתה חי בגוף כדי להיות גילוי אור האלקי מלמעלה למטה במעשה המצות.

וזהו פי': בכל לבבך במס"נ- תחילה בבחי' הרצוא ואח"כ ובכל נפשך היא בחי' שוב לקשר מחדו"מ במחדו"מ של התורה ומצות כו'.

והנה בחי' השוב נק': שמים - כי הנה בבחי' השוב הזה בתומ"צ נמשך האור למעלה בבחי' מקיף כידוע שהמצות הן בחי' מקיפי' וע"כ נעשו המצות לבושים לנשמה בג"ע כי הלבושים והמקיפי' ענין א' הם כו'.

וז"ש: צרורה בצרור החיים כו' - צרור זה היינו המצות כידוע, והתורה אע"פ שנק' מזון מ"מ היא ג"כ בחי' לבוש, כמ"ש: עטה אור כשלמה.

(ועיין דבר זה במ"א ע"פ כי ביום הזה יכפר כו' בענין כך היא דרכה של תורה כו' אשריך וטוב לך. וע"פ וראיתם אותו וזכרתם כו' וע"פ את שבתותי תשמרו)

ע"כ נק' בחי' שוב זה ע"י תומ"צ בשם: שמים. כי כמו שהשמים מקיפי' לארץ כך בחי' השוב הזה הוא בחי' מקיף לבחי' הרצוא דארץ הנ"ל.

ועוד זאת עד"מ מארץ ושמים הגשמיים הרי אנו רואים שהארץ אינה רק כגרגיר חרדל לגבי מרחב הכדור של השמים המקיפי' עליה מכל צדדיה בהשואה אחת. כך ערך בחי' הרצוא הזה דארץ לגבי בחי' השוב דתומ"צ שנק' רצונו וחכמתו ית' הוא רק כערך גרגיר חרדל לגבי מרחב הגדול דשמי'.

וזהו: השמים כסאי והארץ הדום רגלי-  פי' הדום רגלי הוא ע"ד השרפרף לכסא שמגביה הרגלים כך הנשמות שנק' ברא כרעא דאבוה מתעלים ע"י בחי' ארץ הוא בחי' הרצוא.

ודרך פרט כל זמן שיש עליי' לבחי' ארץ העליונה היא כנס"י כמו בשבת ויו"ט דכתיב: אם תשיב משבת רגלך וכן הג' י"ט נק' ג' רגלים. והשמים כסאי היינו בחי' שוב שהוא ירידה והמשכה ה"ז כמו היושב על הכסא שמשפיל קומתו.

וזהו: ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. - פי' שהוא ית' קדוש ומובדל מכל העולמות רק ע"י תהלות ישראל נמשך להיות יושב ונשפל למטה. וכמאמר: שהקב"ה יושב ועוסק בתורה כו'.

וזהו שנק' התפלה: סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה - פי' הסולם הוא העליי' בבחי' רצוא אך ראשו מגיע השמימה שבשמו"ע מתחיל השוב כנ"ל ועיקרו אח"כ ע"י תומ"צ.  

וזשארז"ל לחד מ"ד: דארץ קדמה לשמים בבריאה. כי הרי מבואר למעלה בענין ק"ש וש"ע ותורה, דבחי' הרצוא צ"ל קודם לבחי' השוב. וכך היא המדה כי מאתעדל"ת דוקא נעשה אתעדל"ע. וכמ"ש: אם ישים אליו לבו ואז אח"כ: רוחו ונשמתו אליו יאסף. וע"כ ארץ שהוא ל' רצוא קדמה לשמים שהוא בחי' שוב.

ובכ"ז יובן משארז"ל: בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית וגם בשביל התורה שנק' ראשית. ברא אלקים את השמים ואת הארץ הגשמיים.

דהנה בתורה ובישראל יש בחי' שמים וארץ רוחניים. בתורה הוא בחי' שוב שהוא בחי' שמים כנ"ל. ובישראל בעבודתם במס"נ הוא בחי' רצוא בחי' ארץ. וע"כ על ידי תורה וישראל דוקא יתקיימו שמים וארץ הגשמיי', דהיינו ע"י בחי' שמים וארץ הרוחניי' שהוא בחי' רצוא ושוב שע"י תורה וישראל.

(וזהו: ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ.

וגם י"ל שבתומ"צ עצמן יש בחי' שמים וארץ. כי המצות מעשיות הן בחי' ארץ. כי: "הארץ הדום רגלי", שרפרף. וכך: "צדקה תרומם גוי". ותורה היא בחי' שמים והמשכה. ועי' על מאמר מזוזה מימין כו'.

וזהו: ואשים דברי בפיך הוא בחי' תורה. ובצל ידי כסיתיך הוא בחי' מצות שעי"ז לנטוע שמים וליסוד ארץ.

וא"ש דבראשית היינו בשביל התורה שנק' ראשית שיש בה עצמה בחי' שמים וארץ תומ"צ. לכן עי"ז מתקיימים שמים וארץ. וכן בשביל ישראל כו' שיש בהן בחי' רו"ש.

ועיין מ"ש ע"פ הזוהר פרשה שופטים שמים וארץ אינון סהדין כו'):

והנה כ"ז הוא ענין שמים וארץ דעכשיו, שצ"ל תחלה בחי' ארץ רצוא. ואח"כ מקבלת מבחי' שמים השוב כו'.

אבל לע"ל כתיב: הנני עושה חדשה בארץ -  ופי' וענין התחדשות זו בבחי' ארץ. היינו משום דלע"ל לא יהיה שייך בחי' רצוא דארץ ע"ד שהוא עכשיו שהוא ענין הרצוא והתשוקה לצאת מההפך אשר החושך יכסה ארץ כו' כנ"ל בענין פסוד"ז שהוא בחי' רוממות אל בגרונם כדי שעי"ז נעשה חרב פיפיות לעשות נקמה בגוים הוא נה"ב והגוף כו' דהיינו שע"י הרצוא נעשה בטול רצון בחי' אתהפכא חשוכא לנהורא. שזה אינו שייך רק עכשיו שיש קליפות המסתירים עד שהחשך יכסה ארץ והוא בחי' לבושים המלבישים ומסתירים וכמ"ש אלביש שמים קדרות כו'.

ולכן הוזהרנו בק"ש השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם כו' והשתחויתם פי' שכל קליפה המסתר' נק' אלהים אחרים ועבודת כוכבים וההשתחואה היינו בחינת המשכה כמו ע"י השתחואה בקדושה בכריעה בברוך שממשיך גילוי אלקות. כך את זלעו"ז כו'.

וזהו מארז"ל ישראל שבחוץ לארץ עובדי ע"ז בטהרה הם. דהיינו כשהוא ח"ו לגמרי חוץ לארץ העליונה שהוא בחי' הרצון לה' ית' בחי' ארץ שרצתה כו' רק שנמשך לגמרי אחרי הבלי עוה"ז הגם שהם דברים המותרים מבחי' טוב שבנוגה עי"ז גורם יניקה והמשכה לבחי' נוגה. וזה נקרא השתחואה והמשכה לבחי' אלהים אחרים כו' דהיינו תוס' יניקה לחיצונים.

ועי"ז: ועצר את השמים ולא יהיה מטר שלא יהיה ההמשכה בקדושה מבחי' שוב דשמים עליונים כו' ובהיות כן צריך כ"א לעורר בחי' רצוא אם ישים אליו לבו לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתיקו כו' ולעבדו בכל לבבכם כו' שזהו בחי' ארץ.

ועי"ז ונתתי מטר ארצכם כו' הוא בחי' השוב. משא"כ לעתיד לבא דכתיב: ואת רוח הטומאה אעביר כו' ולא יהיה כלל בחי' קליפה המסתרת גילוי אלקות. וכן נאמר: ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות כו'. א"כ א"צ כלל ענין בחי' הביטול של היש שזהו בחי' הרצוא דעכשיו לצאת מבחי' ההפך המנגד כו'.

וזהו הנני עושה חדשה בארץ. פי' שלא יהיה כמו עכשיו בחי' רצוא ואתעדל"ת שעי"ז יהיה ההמשכה שאז כיון שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה א"כ אין שייך רצוא כו'.

(ובזה י"ל מ"ש: כי ההרים ימושו כו' - כי הר היינו בחי' רצוא כנודע מענין לא כאברהם שקראו הר כו' ואז יתבטל בחי' זו כיון שגם למטה יהיה הגילוי ממש עין בעין יראו כו')

וע"כ אמר שיהיה אז בחי': השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה - אני דוקא דהיינו מצד אתעדל"ע בלבד ולא מצד אתעדל"ת כלל כי א"צ אתעדל"ת רק לברר ולהפך מחשוכא לנהורא כנ"ל. 

אבל לע"ל שא"צ לזה יהי' בחי' אתעדל"ע לבד ע"כ אמר: אשר אני עושה - והיינו שקורא אותן בשם שמים חדשים וארץ חדשה. פי' שבאים בבחי' גילוי מלמעלה למטה מצד עצמות המאציל אשר לא היה עדיין בחי' כזו בבחי' גילוי בראשית ההשתלשלות. כמו דכתיב: ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים - ענין אלקים זה היינו בחי' הצמצום וההסתר. ששמים וארץ דעכשיו נמשכו על ידי שם אלקים כמ"ש: בראשית ברא אלקים כו', וע"י ארץ שהוא בחי' רצוא נמתק הדין והצמצום דשם אלקים המעלים והמסתיר.

וזהו: ביום עשות ה' אלקים שנכלל אלקים זה בהוי"ה וזהו פי': עשות ה' אלקים. היינו יחוד והתכללות שמות אלו יחד. וכ"ז הוא ע"י ארץ ושמים בחי' רו"ש. אך צ"ל ארץ קדמה דוקא בחי' רצוא תחלה.

אבל לעתיד שיהיו שמים חדשים וארץ חדשה הוא בחי': אשר אני עושה - ולא ע"י צמצומים דשם אלקים ואז יהיו שמים קודם כי א"צ לבחי' קדימת הרצוא כו'. וזהו: ויצא כברק חצו - שהוא בחי' גילוי מלמעלה למטה:

אך הנה צריך להבין בענין השמים החדשים וארץ החדשה דאם הם באים רק בבחי' אתעדל"ע לבד שזהו פי' אשר אני עושה כו' א"כ איך יתכן בזה בחי' ארץ בחי' רצוא מלשון רץ כנ"ל. (והרי לעתיד לא שייך בחי' רצוא כלל אפי' מלמטה כמשנת"ל. וכ"ש לכאורה דלא שייך בחי' זו בהגילוי שמלמעלה שהוא בחי' אשר אני עושה). ולמה אמר והארץ החדשה אשר אני עושה לא היה לו להזכיר רק בחי' שמים לבד?

אך הענין הוא דגם בבחי' אתעדל"ע בלבד יש ב' מדרגות הללו דרו"ש, רק שהשמים קדמו לארץ. ולהבין איך יתכן בחי' רצוא בעצמות המאציל מאחר שאין דבר מסתיר לפניו כלל?

הנה יובן עד"מ שאנו רואים בחי' רו"ש בגוף האדם הגשמי ברוח החיים אשר בקרבו שדופק בלבו, ונק' בזוהר: דפיקו דלבא - שהחיות שבלב הוא בא בנשימה דוקא רו"ש בהתפשטות והסתלקות וכן חוזר חלילה שמתפשט וחוזר ומסתלק וחוזר ומתפשט כדפק שביד שהחיות נמשך ומתפשט וחוזר ומסתלק וחוזר ומתפשט.

וכן הוא ממש בדפיקו דלבא שהוא ענין התפשטות והסתלקות והתפשטות של רוח החיים שבלב והיינו ממש כמו בחי' רו"ש. ונמצא רו"ש כזה הוא הכל בגוף האדם עצמו עדיין ולא מזולתו אליו.

(ור"ל שרו"ש זה הוא כענין המשכת חיות הנפש בהגוף, שסדר המשכה זו הוא ע"י התפשטות והסתלקות כו' שזהו בחי' רו"ש)

וגם הנה יובן עוד במשל זה שבדפיקו דלבא שאין הרצוא קודם לשוב אלא אדרבה השוב קודם לרצוא כנראה בחוש שבראשונה הוא ההתפשטות והמשכת החיות בלב שזהו כמו בחי' שוב המשכת האור בהכלי.

ואמנם תכף ומיד חוזר ומסתלק והוא בחי' רצוא והסתלקות האור מהכלי וחוזר ומתיישב וכן חוזר חלילה. וכדמיון הנשימה מהלב,דהפה שבתחלה יתפשט ההבל והרוח ומיד יחזור בחזרה וחוזר ומתפשט. וכדוגמא הזאת יובן למשכיל למעלה בבחי' רצוא ושוב שמלמעלה למטה.

(ולא בבחי' רו"ש, שוהחיות רצוא ושוב של הנבראי' כו'. כ"א אדרבה ג"כ בהשפעה עליונה של א"ס ב"ה בכלים ועולמות. וגם אפי' ממש בראשית מראשית ההמשכה מא"ס ב"ה להתלבש בשרש בחי' הכלים שהן שרש כל העולמות עליונים ותחתונים שייך ג"כ רצוא ושוב שהוא הסתלקות והתפשטות. כי מיד שנמשך ומתפשט צ"ל הסתלקות שאל"כ יתבטלו הכלים מהיות בחי' כלים כו' רק שההתפשטות הוא קודם. והוא כמו בחי' השוב ואח"כ הוא בחי' הסתלקות ורצוא וכן חוזר חלילה. ועמ"ש במ"א ע"פ ויקחו לי תרומה כו')

דשייך ג"כ בחי' רצוא. רק שהתפשטות האור קודם לבא ואח"כ מיד חוזר ומסתלק וחוזר ומתפשט.

וזהו ענין: קול דודי דופק - שהקול וההמשכה מלמעלה למטה הוא ג"כ כמו בחי' הדפק הנ"ל. ונק' זה בע"ח בשם מטי ולא מטי שהאור מטי ומתפשט וחוזר ומסתלק ולא מטי. שבחי' מטי הוא בחי' ההתפשטות קודם לבחי' לא מטי. והכל בבחי' אלקות עצמו.

וזהו: כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא - ענין דמיון שפע האלקות לאש. הוא מפני שהאש טבעו בבחי' הסתלקות אחר ההתפשטות כדמיון דפיקו דלבא.

וזהו ענין: השמים החדשים והארץ החדשה - שהוא בחי' ההמשכה העליונה אשר נמשך באתעדל"ע לבד בזה יש ג"כ בחי' שמים וארץ. ההמשכה, בחי' מטי - נק': שמים. ובחי' ההסתלקות האור מהכלי,  הנק': לא מטי - זהו בחי' ארץ מל' רצוא.

ולכן כאן קדם שמים לארץ בהיות בחי' מטי קדם לבחי' לא מטי. משא"כ ברצוא ושוב דנבראים צ"ל תחלה ארץ בחי' רצוא ואח"כ שמים בחי' שוב. וכמ"ש והחיות רו"ש וכתיב ביום עשות כו' ארץ ושמים כנ"ל.

וזהו ענין: כאשר השמים החדשי' והארץ החדשה כו' עומדים לפני - לפני דייקא, דהיינו בבחי' הפנימיו' ועצמיות מה שאין אתעדל"ת מגעת לשם כלל.

כן יעמוד זרעכם ושמכם [המשך הפסוק כי כאשר השמים החדשים. ישעיה שם]. פי': זרעכם ושמכם הוא בחי' אתעדל"ת וההמשכה הנמשך ע"י אתעדל"ת.

כי הנה המצות נק' בשם זריעה כמ"ש: זורע צדקות. ועי"ז: מצמיח ישועות בגילוי אלקות מבחי' ש"ע נהורין כו'. ושמכם - הוא בחי' קבלת עומ"ש ויעש דוד שם.

והנה כבר מבואר שבחי' שמים וארץ החדשים הוא גילוי מבחי' שאין אתעדל"ת מגעת לשם כלל שגילוי זה יהי' לע"ל. וא"כ סד"א שההמשכה שע"י אתעדל"ת בתומ"צ בבחי' ארץ ושמים שלנו רו"ש תהי' בטילה לגמרי מחמת גילוי העצום ההוא שמבחי' אשר אני עושה.

לזה אמר: כן יעמוד זרעכם ושמכם. שגם בחי' זו דאתעדל"ת יתעלה להיות עומדים לפני בבחי' הפנימית ממש כמו בחי' שמים החדשים וארץ החדשה כו'.

וכמ"ש: הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד - דהיינו עבדי הוא בחי' אתעדל"ת בחי' לעבדה ולשמרה כו'. הנה בחי' זו ממש תתעלה בעילוי אחר עילוי עד כי גבה מאד: