ולהבין בתוס' ביאור ענין וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ואח"כ ויפח באפיו נשמת חיים.
שהגוף שלו בתחלתו הי' בלא נפש עדיין, והי' דומם מעפר גשמי, ואח"כ נתלבשה בו נפש חיה המדברת כו'.
משא"כ בשאר כל הנבראים דצומח וחי, שגופם ונפשם יצאו כאחד מן הארץ כו'?
הענין יובן בהקדם. דכמו שיש בגשמיות ד' בחי' דצח"מ. ככה גם ברוחניות נמצאים ד' בחי' אלו.
ועד"מ בנפש, האותיות הן בחי' דומם שאין בהם גידול כו', והמדות הן בחי' צומח. שהרי התפעלות קטנה בתחלתה, מתלהבת אח"כ עד שתהי' שלהבת עזה כו'.
וצמיחותם הוא מן השכל. כמו שהצומח גשמי הי' בתחלה צפון וטמון בארץ ואח"כ יוצא וצומח לחוץ, כן המדות הם כלולים ונעלמים תחלה בשכל המולידם ואח"כ יוצאים בגילוי.
ובנמשל למעלה, המל' נק' דומם, וז"א דאצי', שהוא המדות, נק' צומח. והיינו שצומח מן אימא עלאה, שהוא בחי' השכל העליון שנק' בשם חי. כמ"ש בחוה: "כי היא היתה אם כל חי".
וגם החכ' נק' חיה. כדכתיב: "והחכמה תחי' כו'".
ונמצא, שהצומח עם החי הם סמוכים זה לזה בלי דילוג והפסק מדריגה אחרת אמצעית ביניהן. והם מתאחדים ומתדבקים זה בזה מצד עצמותן ומהותן.
שהרי מתחלה הי' הצומח כלול בחי ממש, שהוא ענין העלם המדות בבחי' עבור בהשכל, כולד הצפון בבטן האם, דירך אמו הוא ממש.
וגם אח"כ ביציאתן לחוץ, עדיין צריכין לאמן הם, בימי יניקה. שהשכל מחי' ומגדל את המדות והוא קיומן ממש.
ולכן גם בגשמיות, במאמר: "תוצא הארץ נפש חיה", יצא גוף הבהמות ונפשותן שהם בחי' צומח וחי כאחד מן הארץ, על היותן סמוכים ומתאחדים זה עם זה גם בשרשן כנ"ל.
משא"כ הדומם, רחוק מן החי ביותר, שהרי בחי' צומח מפסיק ביניהן.
ועד"מ, האותיות אין להם שייכות כלל להשכל. שאינן כמו המדות שהם בערך וסוג קרוב עם השכל. וראוי הוא שיהי' התהוות ההתפעלות מן השכל, כמ"ש: "לפי שכלו יהולל איש". וע"כ הם סמוכים זה לזה כנ"ל.
אבל האותיות, הן הנה ממהות וסוג אחר. כי הם גשמיים ממש ואין להם שייכות כלל למהות השכל.
(ועמש"ל בד"ה בכ"ה בכסליו גבי נרות וקטורת)
ולכן, גוף האדם שהי' דומם וגולם נתהווה כמו שהוא בלא נפש החיונית, כי לא יכלה נפש החיה כלל להתחבר עמו.
אמנם אח"כ נתלבשה בו נפש האדם. עם היותה בחי' מדבר, שהוא למעלה בערך גם מן החי.
אבל הענין, כי היא הנותנת, שבבחי' שלמטה מטה ביותר א"א שירד וישפיל א"ע שם רק מי שהוא גבוה בערך ביותר.
ולכן בגוף שמבחי' דומם היותר נמוך במדרגה, נתלבשה נפש המדברת הגבוה מכולן. משא"כ בצומח, שלא נתלבשה בו רק נפש החיה.
רק שאותה הנפש יצאה כאחד עם הגוף. אבל בדומם אינו כן שלא יצאה הנפש המדברת עמו כאחד, רק שאח"כ נתלבשה בו כו':
וביאור כל זה, הנה יובן ע"פ ענין ההפרש שבין מלאכים לנשמות.
כי הנה המלאכים נק' בשם: חיות ובהמות. כמ"ש: "פני ארי' אל הימין ופני שור מהשמאל כו'". והם מורכבים ג"כ מגוף ונפש - ונק' חומר וצורה - כמו בני אדם. רק שההפרש ביניהם לבני אדם הוא, שגופם רוחני יותר.
וכמ"ש הרמב"ן ע"פ: "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט". שמרוחניות שני היסודות אלו, אש ורוח, נעשה גופות המלאכים.
יש מהן שגויתם מבחי' רוח, והוא כמו מחנה מיכאל. ויש שמבחי' אש, וכמו מחנה גבריאל כו'.
משא"כ גופות בני אדם, הם מגשמיות ד' יסודות ארמ"ע.
אמנם הסבה לזה למה נתנו להם גופות רוחניות מ[מה שניתנו] לישראל?
כי הנה תכלית הירידה בהשתלשלות העולמות, הוא רק כמ"ש: "ולכבודי בראתיו כו'", דהיינו להיות ביטול היש.
וזהו עיקר ענין עולם התקון, יחוד והתכללות אורות וכלים, שהן דרך כלל בחי' אין ויש.
כי האורות הן בחי' הארות והמשכות א"ס ב"ה, והן בבחי' ביטול. והכלים הם בחי' יש: חו"ב חו"ג.
והנה, בעולם התהו לא יכלו הכלים להכיל את האורות, דהיינו שלא הי' היש נכלל ובטל אל האין.
ועיקר ענין התקון הוא להיות התכללות האורות עם הכלים. וכן להיות התכללות חו"ג, שמאלא וימינא כו'. שהוא בחי' ביטול היש לאין.
וגם המלאכים יש להם עבודה זו, לבטל היש והגוף שלהם ע"י נשמתם שהיא מבחי' אין, ונלקחה [נשמתם] מחיצוניות הכלים [לעומת נפש האלקית שבישראל, שנלקחה מפנימית הכלים כדלקמן].
וכן גם ישראל צריכין לבטל היש, שהוא הגוף הגשמי שלהם ע"י נפשם האלקית. שהיא בעצמה א"צ תקון, לפי שהיא בבחי' אין כו', ונלקח' מפנימי' הכלי' הגבה למעל' ממקור מחצב נפשות המלאכים. ולכך יכולה להפוך ולכבש גם גוף גשמי.
משא"כ המלאכים, אילו היה להם גוף גשמי - לא היו יכולים להפכו כלל ולהיות בביטול היש, אלא היו נופלים ממדרגתם לגמרי.
רק נשמות האדם דוקא, מצד מעלת נשמתם: "עלו במחשבה כו'" יכולים להפוך גם גוף גשמי.
וכמשל מדורת אש גדולה, שמאירה למרחוק יותר מקטנה כו'.
ונמצא מובן עכ"פ, שגוף ונפש של המלאכים הן קרובים בערך זה לזה, ונתהוו כאחד ממש ממקורם, היא בחי' מל' דאצי', שהיא אם כל חי דבי"ע.
שע"ז נאמר: "תוצא הארץ נפש חיה". פי', ארץ העליונה, שהיא המל', תוצא נפש כל חיה, הם המלאכים שנק' חיות. ויצאו ביחד, גופם עם נשמתם. כי הגוף שהוא בחי' צומח הוא אצל וסמוך לבחי' החי כנ"ל, שהצומח הי' כלול בחי בבחי' עבור כו':
וכמו"כ יובן גם למעלה יותר, בחיון עלאין [חיות שלמעלה] שהם האבות, שהן הן המרכבה, והיינו בבחי' אצי'. והיו כלולים מתחלה ג"כ בבטן אימא עלאה בחי' עבור, ואח"כ יצאו לגילוי.
ואז הם בבחי' יניקה כו'. והיינו ענין צומח וחי הסמוכים זה לזה, שנמשכים זה מזה בדרך השתלשלות עילה ועלול כו'.
משא"כ בחי' הדומם שהיא בחי' המל', היא מובדלת בערך מהם ואינה נמשכת בבחי' השתלשלות עו"ע כדרך המשכת המדות מהשכל.
כי מן החכמה ולמטה הוא בחי' השתלשלות עו"ע. חכמה ואח"כ בינה ואח"כ דעת עד שאח"כ נמשכים המדות כו' עד בחי' המל' ולא עד בכלל.
כי התהוות המל' שהיא בחי' אותיות דבר ה', אינן מסוג וערך הבחינה שלמעלה ממנה, עד שיתכן לומר שתהא נמשכת בדרך עו"ע.
וכמשל האותיות הגשמיים, שאינן מערך המדות והשכל כו'. אלא שהתהוותן הוא מלמעלה יותר. והיינו מעצמיות הנפש שקבועים בה כ"ב אותיות אלו.
כי הגם דאחה"ע מהגרון כו', היינו שהם באים ומתלבשים במוצאות אלו. אבל שרשם, בנפש. כידוע ומבואר באגה"ק ע"פ ויעש דוד שם.
ולכן אותיות שוים יכולים להורות על ב' שכליים הפכים, רק בשינוי הצרופים בהקדמת ואיחור אות זה מזה, אע"פ שהן הן אותן האותיות ממש. ויהיה שינוי גדול בההשכלה מהפוך להפוך, כמו מאש למים. שזהו חסד וזהו גבורה כו'.
והטעם, מפני שבאמת גוף ועצם האותיות אין להם שייכות למהות השכל כלל עד שיתכן לומר שאותיות אלו שייכים לשכל זה דוקא ולשכל שכנגדו יצטרכו אותיות אחרים, כדרך שהוא במדות שיש שכל נוטה כלפי חסד ואינו נוטה כלפי גבורה ויש שכל נוטה כלפי גבורה כו', לפי שהן נמשכים בבחי' השתלשלות עו"ע כו'.
וכמו"כ למעלה, התהוות האותיות אינו בהשתלשלות עו"ע, וכמו שהמדות נמשכים מבינה - כי אינם מערך זה כו'.
אבל מ"מ, לזאת הנה יש בהם מעלה יתירה, שהתהוותם הוא ממקור יותר עליון, שמשם דוקא הוא שיכול להיות השפלה זו להיות התהוות מדת המלכות.
והוא מ"ש: "בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה", שבחי' ארץ נמשכת מהחכמה דוקא, שהיא למעלה משכל המושג, הנק' תבונה, שבו כונן שמים שהם המדות.
אע"פ דגם המדות נמשכים מחכמה, היינו ששם הוא מקורם. אבל עיקר התהוותם להיות בהתחלקות כמו שהן עתה הוא מן התבונה.
כי החכמה נק' יו"ד שהיא למעלה מהתחלקות עדיין כנקודה שהיא בלתי מתחלקת כידוע, והשפעת המדות משם הוא ג"כ בבחי' כללות.
והוא כדמיון חלק הבן שמהאב נמשך טפה א' לבד, רק שהיא כוללת כל גופו. אבל עיקר בנינו בגידול אבריו להיות בציור פרצוף אדם בהתחלקות האברים הוא מהאם ע"י עבור בבטן האם.
וכך הוא ית' כונן שמים, שיהיו המדות מתכוננים היטב כפי שצ"ל בבחי' פרצוף, הוא בתבונה דוקא. והיינו ענין עבור המדות בבינה. ואח"כ יש ימי יניקה ומוחין כו', והוא ענין צומח וחי שהם סמוכים זה לזה כנ"ל.
משא"כ המל', הנה בחכמה דוקא יסודה ממש. וכמ"ש בזוהר: "אבא יסד ברתא". דהיינו, שכמו שהחכמה נמשכת מאין ליש שלא בדרך השתלשלות. כך גם המל' שהיא בחינת אותיות יש בזה בחי' זו, במה שנמשכת ג"כ מבחי' אין. שהרי עפ"י השתלשלות לא היה ראוי להיות התהוות האותיות מהשכל או מהמדות כו'.
(ומש"ל דגם חכמה נקרא חי', כמ"ש: "והחכמה תחיה"? היינו כי בחכמה יש ב' מדרגות, בחי' אבא עלאה והוא יו"ד של שם הוי"ה, ח"ע. אבל בחינה ב' הוא נק' ישראל סבא, ומרומז באות ה'. כמ"ש במשנת חסידים מסכת או"א.
והנה בחי' ה' הוא בחי' מקור לבחי' חי, כמש"ל שארבעה אותיות שם הוי"ה הן מקור בחי' דצח"מ, לכך בחי' זו הב' דחכמה נקרא ג"כ חי. וזהו: והחכמה תחיה, אבל בחי' ראשונה נקרא מדבר)
ולכן אדה"ר היה גופו דומם ממש.
כי יש ב' מיני אדם:
א', הוא בחי' שם מ"ה שנק' אדם. כמ"ש: "כתפארת אדם לשבת בית", שבחי' ת"ת שהוא כללות ז"א הנק' שם מ"ה נקרא אדם.
ואמנם בחי' אדה"ר - היינו בחי' ח"ע, שהיא ראשית האצי' ממש, והוא בחי' שם ע"ב.
ולכן הוא דוקא, שהיה גופו דומם, כי בחכמה דוקא יסד ארץ. שמהחכמה הוא שיכול להיות התהוות הדומם. ואדרבה בדומם דוקא מתלבשת החכמה. משא"כ בצומח, שהרי כונן שמים הוא בתבונה בלבד.
משא"כ נפש החי לא יכלה להתלבש בגוף שמבחי' דומם, שהרי מהבינה לא יכול להיות רק בחי' השתלשלות בלבד עו"ע והוא בחי' צומח ולא התהוות בחי' המל' הנקרא דומם, שזה אינו אלא מח"ע דוקא כו'.
וז"ש בבריאת האדם דוקא: "וייצר ה' אלקים" בב' שמות. שבהן ועל ידן הוא התחברות החכ' עם המל' כו':
ונמצא מובן מכ"ז עכ"פ בטוב טעם ודעת, מה שנפש החיה יש לה גוף שמבחינת צומח דוקא, ונפש המדברת היותר עליונה יש לה גוף מבחינת דומם.
כי אדרבה, היא הנותנת כי נשמה גבוה היא שיכולה להתלבש בגוף נמוך דוקא כו'.
וזהו בין למעלה ובין למטה. [עכשיו מבאר "למעלה", ובהמשך יבאר "למטה"] כלומר, בין בעולמות עליונים שיש שם דצח"מ, והם בחי' מלאכים הנק' בשם חיות ועופות כנ"ל. כמ"ש פני אריה ופני שור ופני נשר כו' ויש שם בחינת מדבר, ונשמת אדה"ר כולל כל נש"י כו'. וכולם נולדים מהארץ שהיא מל' דאצילות.
והנה במאמר: "תוצא הארץ נפש חיה ועוף יעופף", שהוא ענין התהוות נפש החיה, אזי הגוף שלה יצא כאחד עם הנפש, דהיינו שהיה הגוף בחינת צומח ויצא ביחד עם הנפש. והיינו מפני שגם הנפש נלקחה מחיצוניות הכלים דמל' לכן גופו ג"כ רוחני והוא בחי' צומח כו'.
אבל נפש המדברת של האדם לא נתהוית ביחד עם הגוף רק שאח"כ מתלבשת בגוף דומם דוקא היותר נמוך. כי להיותה בעצמה עליונה ביותר ע"כ יכלה לסבול גם גוף גשמי כו'.
(וכמ"ש ג"כ במ"א שזהו ענין ההפרש בין זיווג נשיקין שממנו התהוות המלאכים שהוא רוחני ביותר. ומ"מ הוא רק השפעה חיצוני' ולכן לא יכולים להתלבש בגוף גשמי. אבל זיווג גופני שממנו נשמות עם היותו השפעה גשמית אבל שרשו בפנימי' דייקא וע"כ מתלבשים בגופות כו')
ובין למטה - דהיינו בהתהוות דצח"מ גשמיים, מהארץ הלזו. שנפש החיה יצאה מהארץ ממש, דהיינו שחומר וצורה של החי שהוא ענין נפשו החיונית וגופו יצאו שניהם מן הארץ כמו שיצא הצומח בחומר וצורה שלו ויצאו שניהם כא' להיות סמוכים וקרובים בערך כנ"ל.
אבל במדבר אינו כן כנ"ל, שהגוף נתהווה מן הארץ בבחי' דומם ואח"כ נתלבשה בו נפש מלמעלה והיא הנפש המדברת שלא יכלה לשכון בבחי' צומח רק בדומם גשמי כו'.
והיינו כי גם למעלה מעלה בבחי' אצי' הוא כמו"כ שהחי מתלבש בצומח והם סמוכים כאחד והוא מ"ש כונן שמים בתבונה וארץ יסודתה בהררי קדש ח"ע כו':