הנה נודע, שמלחמה זו, היא מלחמת הס"מ, בסטרא דקדושה.
וכענין, "מלחמה לה' בעמלק".
וכנודע מן הפרדס, שמה ש"נגע בכף ירך יעקב".
"דפגים אתר דנבואה.
עד דאתא שמואל ותקן הנצח.
כמ"ש, "וגם נצח ישראל לא ישקר"".
ולכאורה אינו מובן, איך יתכן להיות הס"מ נלחם נגד הקדושה?
והלא כל עיקר חיות הקליפות הוא מהקדושה?
וכענין, "לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל" כו'. מותרי החסד כו'.
ולע"ל, כשיבורר אזי כתיב: "ואת רוח הטומאה אעביר כו'".
"חיל בלע ויקיאנו".
"בלע המות לנצח".
והיה כלא היה.
וכתי', "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו".
ואיך יהי' יכולת בידו להלחם כו'?
אך הענין הוא, כי הנה המאציל העליון ב"ה, הוא סובב כל עלמין, ולפניו כחשכה כאורה.
"שממית בידים תתפש, והיא בהיכלי מלך".
שאינה תופסת מקום, ויכולה להיות גם בהיכלי מלך, ואינו חושש.
וכמ"ש, "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, לפני מלך מלך לבני ישראל".
שלפני מלך מלך לבנ"י היו מלכי ארץ אדום ג"כ.
אלא דהיינו דוקא לפני מלך מלך לבנ"י.
אבל אח"כ, הרי כתיב, "מלך אין באדום" כו'.
לפי שנמשך להיות צמצום באוא"ס ב"ה, שלא יומשך הפנימית כי אם לסטרא דקדושה דוקא.
"יאר ה' פניו אתנו סלה".
והקליפות מקבלים מבחי' אחוריים.
כמאן דשדי בתר כתפוי.
ונק' "אלקים אחרים".
לפי שישראל ממשיכים כך, להיות אור אין סוף שורה דוקא במי שבטל כו'.
והנה תחלת הבטול הוא בחכמה בינה דעת, שהם הם בחינת בטול ממש.
ואחר כך נמשך למדות.
שהן נמשכין מחכמה בינה דעת, על ידי התבוננות שנתהווה בחי' התפעלות הלב באהבה ויראה, מפני שמתבונן בגדולת אין סוף ברוך הוא.
ואינן עצמות הבטול ממש כמו חכמה בינה דעת.
ואחר כך לנצח והוד, שהן בחי' ירידה יותר גדולה.
שאין זה אלא בחינת התפשטות ממנו ולזולתו להוציא מכח אל הפועל ממש להשפיע לזולתו ללמד לאחרים או ליתן צדקה כו'.
ואף על פי כן נמשך בהן בחי' בטול לאר אין סוף ברוך הוא, עד שנמשך למלכות דעשיה, שהיא סוף הקדושה ונכללת בבחי' בטול.
"ומשם יפרד"' להיות עלמא דפרודא, בבחינת יש ודבר בפני עצמו. וקרו ליה אלהא דאלהיא, שתופסים מקום לעצמם.
וקבלתם הוא רק מאחורי העור דנוקבא, דהיינו בחי' צירופי אותיות דרך נקבי העור, דהיינו בחלל ומקום ריוח שבין צירוף לצירוף כו' כנודע.
והנה כתיב, "אם תגביה כנשר כו'", שהן מגביהים את עצמם בחוצפה וגסות הרוח כו'.
וענין חוצפה זו למעלה היא, שרוצים לינק מאור אין סוף ברוך הוא, שלא על ידי הקדושה שהיא המשכת הבטול הנמשך על ידי ישראל.
כי מזה אין להם יניקה, רק מאחורי העור דנוקבא.
אלא רוצים שיושפע להם אור אין סוף ממש, שלפניו כחשכה כאורה, שאין בחי' הבטול תופס מקום כלל לפניו.
"ואם צדקת" כו'. וגם, שממית היא בהיכלי מלך.
ומשם יהיה להם יניקה, שלא יצטרכו לקבל דרך הקדושה דרך נקבי העור, בבחי' שערות וצפרנים כו'.
רק "משם אורידך נאם הוי"ה".
כי הוי"ה הוא בחי' השתלשלות צמצום והתפשטות כו' בבחי' עקודים נקודים כו'.
ומשם אורידך, שעל פי סדר ההשתלשלות וצמצום להיות נמשך פנימית כו', אין אור אין סוף ברוך הוא שורה אלא במי שבטל כו'.
והנה המשכה זו היא על ידי אתערותא דלתתא מבחינת יעקב שהוא המשיך עקודים נקודים כו'.
דהיינו שיהיה צמצום אור אין סוף דרך הקדושה דוקא על ידי בחינת בטול כו'.
ולכן "ויאבק איש עמו", שרצה הס"מ, להגביה כנשר כו'.
והנה יעקב מובחר שבאבות. והאבות הן הן המרכבה בחינת חסד גבורה תפארת, שבבחי' בטול עצמו דהיינו בחי' חכמה בינה דעת אין להם אחיזה כו' אלא בחסד גבורה תפארת, שהן מדות ההתפעלות מן הבטול כו'.
ושם הוא אחיזת זה לעומת זה, דכר דקליפה נגד ז"א כו'
מה שאין כן בחכמה בינה דעת.
כנודע, שכל המקיפים הם מבינה, והמקיף הוא דוחה החיצונים.
וכמבואר מההיכלות שאין בזה לעמת זה רק נגד ז' תחתונות ולא בהיכל קדשי קדשים, שהוא כולל כתר, חכמה, בינה, דעת כו'.
ויובן זה אצל האדם, שאחר התפלה, חולפת ועוברת האהבה כו'.
לפי שהאהבה היא נעשית פנימית, (משא"כ ההתבוננות הוא בחי' מקיף כו') בתפלה.
ושעת התפלה, שסוגר עיניו, ואינו רואה זה העולם, מתעורר אצלו האהבה ההיא.
מה שאין כן אחר התפלה שרואה ענייני העולם ותענוגיו כו'.
ואין לך שדוחה את החיצונים אלא מה שהוא בבחינת מקיף, היינו שאינו נגבל בכלי שהוא דבר קיים לעד. וכמו שכתוב בפרשת קדש, "ולזכרון בין עיניך".
לפי שפרשת קדש היא בחי' חכמה מוחין דאבא (שם בחי' הזכרון) שמתלבשים באימא מקור המקיפים.
ולכן כתיב במלחמת עמלק "לא תשכח".
שכחה היא הסתלקות המוחין דאבא.
שכשמסתלקין מוחין דאבא בבחינת המדות שאין להם אלא מוחין דיניקה שם יש זה לעומת זה.
וזהו, "ויאבק", שהוא מלשון חבוק.
שהחבוק הוא בידים, חסד דרועא ימינא כו'.
כך סיבב גופו בידיו חסד וגבורה, דהיינו
כו,ג
שהלבישו חסד וגבורה של ס"מ את גופא דיעקב, כדי להפילו ולהמשיך לבו אחריהם.
וכמו המדות של נפש הבהמית שמלבישין את נפש האלקית ומונעין הדביקות כו'.
ואין התלבשות זו, אלא בשעה שמסתלקים מוחין דאבא.
וכמארז"ל, "צרכי עמך ישראל מרובים, ודעתם קצרה".
פי' שכשהדעת מתקצר ומתצמצם בבחי' מוחין דיניקה, אזי נעשו, "צרכי עמך מרובים"" רבים ונפרדים.
"ולתאוה יבקש נפרד" כו'.
ואעפ"כ, "וירא כי לא יכול לו".
מפני שיעקב, הוא י' עקב.
היינו, הארת יסוד אבא, שהוא שרש האצי'.
שיעקב הוא שהמשיך, כל בחי' עקודים נקודים כו', שהיו תחלה תחת ממשלת לבן.
"וללבן שתי בנות", לאה ורחל, ויעקב הפכם לקדושה כו'.
ונמשך גם במדותיו בחי' בטול, ממוחין דאבא.
ולא יכול לנגוע, רק בכף הירך.
שהיא השפעה שממנו ולחוץ.
ששם, הארת הבטול מועטת.
כנודע, שכליו' מבשלין הזרע, שנעשה גשמיות כו'.
ובזה טעה הס"מ, שכסבור שיעקב אינו אלא מרכבה לחסד גבורה תפארת, אבל באמת שרש יעקב ויסודתו בהררי קדש, חכ' עלאה. יסוד אבא. מוח הזכרון, כו'.
והנה מלחמה זו' היא בזה לעומת זה, בבחי' דכר דקליפה, שכנגד ז"א.
ועל דרך זה, יש זה לעומת זה בבחינת מלכות דקליפה כו'.
וזהו ההפרש, שבין עפר לאבק, שנזכר בזוהר.
כי הנה ד' יסודות, אש רוח מים עפר, העפר היא תחתונה שבכולם, ואש רוח מים, הם הגבוהים יותר.
ואף על פי כן כולם אין מצמיחים פירות, רק "הכל היה מן העפר".
והטעם, כי העפר הוא מבחי' מל'.
"ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן".
ובקדושה היא בחי' התכללות. ונעוץ תחלתן בסופן דייקא.
וכנודע, מה שכתוב, "אני ראשון, ואני אחרון".
שהמלכות הוא כתר, אנ"י אותיות אי"ן (והחכמה מאין תמצא, כי אי"ן הוא בחי' כתר) הוא כתר, שהוא הממוצע בין המאציל לנאצלים, להיות מאין יש.
ולכן יש כח זה גם להמלכות, הוא בחי' עפר, להצמיח כל צמח האדמה, בגשמיות.
וגם ברוחניות, יש כח להמלכות, שהוא סוף המדרגות מקור אתערותא דלתתא להיות אתערותא דלעילא להמשיך אור היוד ספירות כו'.
מה שאין כן אבק, הוא דאשתאר מן נורא.
כמשל העצים שדולקים באש, שהאש שואב יסוד אש רוח מים שבתוכו, ולא נשאר אלא יסוד העפר, שהוא האפר.
ואפר זה, הוא אינו מצמיח כמו עפר (שמצמיח מעצמו. אלא זורעין בו ומצמיח, שלכן הוא כשר לכסוי הדם).
כך על דרך משל מלכות דקליפה, היא אחר גמר כל הבירורים.
שעיקר הויות הקליפות, הוא על ידי שבירת הכלים, ומה שנברר תחלה, היותר מובחר, הוא נעשה אצילות.
והנשאר, נעשה בריאה, כו'.
עד שהמדרגה התחתונה, סוף כל הבירורים, מה שאי אפשר עוד לברר, שם הם הקליפות, ולא נשאר בהם אלא חיות מועט.
כמו אבק, שכשזורעין בו, עכ"פ מצמיח.
(ומ"מ אינו כמו עפר, שמצמיח מעצמו. ואם זורעים בו, מצמיח בו, כהנה וכהנה).
וחיות הזה, הוא גם כן רק בזמן הגלות.
אבל לעתיד לבא "ואת רוח הטומאה אעביר" כו'. ולא יהיה להם חיות מכל וכל.
וע"ז ארז"ל, "העלו אבק עד כסא הכבוד", היא מלכות דאצילות.
שגם בחי' אבק, נתכלל למעלה, על ידי הבירור של יעקב.
כמו, שכאשר "ויאבק איש עמו", גם יעקב נתחזק ובירר ממנו.
(ו"העלו" לשון רבים. לפי שהבירור היה על ידי שניהם. יעקב הוא המברר, וס"מ, הוא המתברר כו')
וכמו שחבק הס"מ ידיו, חסד וגבורה על גופו של יעקב, כך חבק ידיו יעקב חסד וגבורה שלו על גופו של ס"מ.
כי כן דרך המתאבקים במלחמה. וכך הוא דרך מלחמת היצר הרע. כמארז"ל, "לעולם ירגיז" כו'.
ולכן גדול כח התשובה, (כי הבירור היינו ענין תשובה כו') ו"במקום שבעלי תשובה" כו', "דמשכין לי' בחילא יתיר" כו'.
והיינו מלחמת זה לעומת זה, דז"א.
ועל דרך זה מתברר גם האבק במלחמת זה לעומת זה דנוקבא.
וכמו שכתוב בזוהר על פסוק "בכל לבבך", בשני יצריך, דא הוא רזא כו'.
והאבק הוא מלכות דקליפה.
עלה עד כסא הכבוד, מלכות דקדושה. שמבחינת מלכות, הוא שמשתלשל מעולם ועד עולם, עד מלכות דעשיה להיות מקור האבק. "כי משם יפרד" כו'.
כי ז"א ונוקבא דקליפה נגד ז"א ונוקבא דקדושה.
והבירור הוא להיות מלכות דקליפה, נכללת במלכות דקדושה. וז"א, בז"א דקדושה כו':