ביאור על פסוק כי אתה נרי
הנה, בארוממך לשון נוכח יש ב' פירושים. הא' מלמעלמ"ט, הרוממות שלמעלה יומשך למטה: "יחיד חי העולמים מלך". שהוא לבדו יחיד ומיוחד, וחי העולמים נמשך להיות במל', ריבו רבבות עלמין.
ובכהאריז"ל כ', שע"י צמצום ומקום חלל כו'. כי א"א להיות עולמות וברואים כלל מבחי' א"ס בעצמו, וכל המשכות עליונות נמשכו במל'. כנודע כי י"ג ת"ד נמשכו למטה במל', לפי שרגליה יורדות כו'. ולכן נק' המל' בשם: "עטרה" בספרי המקובלים, כי המלכות היא בחי' כ"ע[1] שנמשך במל'.
וגם: "ארוממך", לרומם המל': "מלך יחיד חי העולמים". כנודע, כי מל' דאצי' נעשה עתיק לבריאה, בחי' יחיד, כדי להיות חי העולמים, וצריך לרומם המל' בבחי' יחיד עד מל' דא"ס ממטה למעלה.
וב' בחי' אלו: הן שבת וחנוכה.
כי שבת העלאה ממטה למעלה, וחנוכה המשכה מלמעלה למטה.
והעלאה זו, היא ענין הבירורים: "מצמיח חציר לבהמה - אלף טורין כו'", שהם מבחי': "אל שדי" במילואו כו'. והיינו שנכלל בבהמה להיות אין.
כי ענין הבירורים הוא להיות מיש אין. כי בהמשכה נעשה מאין יש, שם ב"ן ס"ג - גס שהוא ישות. והבירור הוא לאהפכא מיש לאין, והיינו ע"י שם מ"ה, בחי' בטול.
ולמטה הנה בחי' זו היא בנפש הבהמית, כד אתכפייא כו', שעי"ז מגביה למעלה מאד.
כי נה"ב שרשה מעולם התהו, כמו כל המאכלים הגשמיים שירדו בשבה"כ מעולם התהו.
ולכן אמרו: "חמרא וריחנא פקחין". ואמרו: "לא אכילנא בישר' דתורא כו'" שהם משרש עליון.
וכן נה"ב שבאדם, שרשה משם, כי היא נלקחה משמרי האופנים. והחיות שבמרכבה: פני ארי' ממנו נמשך חיות כל החיות. ומפני שור חיות הבהמות. ומפני נשר חיות העופות כו'. וכולם שרשם מעולם התהו שירדו בבריאה בשבה"כ.
והנה ענין עולם התהו הוא שלא היה התכללות מחמת רבוי אור ומיעוט כלים, שהי' תגבורת האור. כמו: "בלע בן בעור, ושם עירו - דנהבה". דין הבה, דין גמור, בלי התכללות, לפי שהוא דין חזק. וכן: "יובב", חסד כו'. ולכן א"א להיות התכללות כו'.
משא"כ שם מ"ה, בחי' בטול, עולם התיקון, רבוי כלים ומיעוט האור, ונעשה חלישות האור. ולכן הגם שיש בו דין - מ"מ אינו חזק כ"כ ויוכל להיות התכללות כו'.
ונה"ב שרשה מתהו, משא"כ נה"א היא מבחי' תקון. ולכן היא המבררת כו'. ונה"ב כד אתכפיא היא הגבה למעלה כו'.
וזהו: "צעק לבם" דקאי על נה"ב, שהיא בחי' לב וצעקה, היא העלאה ממטלמ"ע במאד.
וזו היא העלאה לבחי' המל': "ארוממך" למעלה מעלה עד הכתר.
כי הכל נעשה ממותרי מוחין בחי' שערות כו', כי לגבי א"ס ב"ה בעצמות אין לו שייכות וערך ויחוס עם בריאת העולמות. אלא ע"י שערות מותרי מוחין הארה בעלמא שאינו נוגע לעצמותו. כמו אם יחתוך השער לא יכאב כו', רק שמקבל יניקה דרך שערה מצומצמת מאד ממותרי מוחין כו'.
וכאשר ישים האדם אל לבו, שאין זה רק הארה בעלמא להיות ממכ"ע וסוכ"ע, אי לזאת תגדל הצעקה בלב כו'. וזהו בחי' רצוא בחי' הפתילה.
אך: "אם רץ לבך שוב לאחד", המשכה מלמעלמ"ט, בחי' חנוכה. כי הפתילה היא כבה מהר, וגם אינה מאירה כ"כ. והיינו ע"י השמן.
וענין השמן. הנה בכל הדברים יש שמן כו'. כי יש חכמה דאצי' וחכמה דבריאה כו' עד שנעשה חכמה דעשיה, היא התורה שלפנינו המלובשת בגשמיות.
ויש תורה דבריאה, שע"ז אמרו:"קיים אאע"ה את התורה עד שלא ניתנה", דהיינו קודם התלבשותה בעוה"ז הגשמי.
ולכן קיים מצות תפלין, הגם שלא נכתב עדיין: "קדש לי כל בכור", שלא היה יצ"מ כלל. וכן מילה קיים ג"כ קודם שמל א"ע בגשמיות. כי ענין מילה היא הסרת הערלה שלא יהיה יניקת החיצונים, וקיים אאע"ה מצוה זו למעלה, שהסיר יניקת החיצוני'.
אך שלא היתה מצוה זו מלובשת בגשמיות מעשה המילה ממש. וזהו: "עד שלא ניתנה".
ועיקר המשכת השמן הוא להיות המשכת ח"ע.
כי יש ח"ע וח"ת. חכמה תתאה שנלקחה מן המדות. וח"ע למעלה מן המדות. דו"ר, רו"ד. יראה תתאה מיחודא תתאה במל'. משא"כ יראה עילאה בחכמה עלאה.
ושרשה מו"ס שהיא מגבורה דעתיק, שמשם נמשך השערות בבחי' י"ג ת"ד.
אבל מקורם ושרשם הוא במו"ס ולא אבא דאצי'. והיינו בחי' חכמה שבכתר ע"פ קבלת מהרמ"ק. וע"פ קבלת האריז"ל היא הגבה למעלה במל' דא"ס.
ומקור זה נמשך בתורה שלפנינו בגשמיות נתב"ס[2] דייקא: "אשר אנכי מצוך" הוא בהיום לעשותם דייקא. משא"כ למעלה היא דרך השתלשלות מעילה לעלול בכמה רבבות מדרגות. וא"כ רחוקה היא מאד בחי' מל' מבחי' מו"ס חכמה שבכתר. אבל בעשיה גשמיות נמשך שלא כדרך ההשתלשלות:
וזהו ענין נס דחנוכה, שטמאו היונים כל השמנים, כי הם מבחי' חכמה דקליפה. כי בבל נק': "רישא דדהבא"[3] ופרס ומדי ב' זרועות כו'.
ולא נשאר אלא פך א' בחותמו של כה"ג. חותם - הוא יסוד. וכה"ג - הוא כהנא רבא, רב חסד. שהוא בי"ג ת"ד דיקנא דכהנא רבא. וכהנא רבא המקור הוא מו"ס הנ"ל.
וזהו ענין: "הוי' הוי' אל רחום וחנון כו'", שלהיות אל רחום וחנון כו', שהן הי"ג ת"ד, שראשיתם היא מבחי' אל - צ"ל המשכה מבחי' הוי' הוי' ב' פיאות כו'. שהוא המקור הנמשך ממ"ס כו'.
והנה בתורה כתיב הוי' הוי' ופסיק טעמא בגווייהו. ובנביאים כתיב: "כי אתה נרי הוי' והוי' יגיה חשכי". הוי' והוי' בתוס' וי"ו המחבר ואינו פסיק כו'.
הענין הוא/ כי הנה כתיב: "חנון ורחום ה'". וכתיב: "ה' רחום וחנון". שיש ב' הויות א' בז"א להיות עולמות הברואים כו'. והא' בא"א להיות חנון ורחום.
והנה ה' רחום וחנון הוא בא"א,' המשכת הוי' דא"א ב' פאות כו'. להמשיך י"ג ת"ד בז"א. אבל חנון ורחום ה' היינו המשכת חנון ורחום י"ג ת"ד בז"א להיות הז"א בשם הוי' כו'.
וזהו: "כי אתה נרי ה'", היינו הוי' דז"א, שהוא בבחי' השתלשלו' מי"ג ת"ד, והוא נגד דורות הראשונים שהיתה נשמתם בעצם במעלה עליונה.
משא"כ: "והוי' יגיה חשכי". חשכי עקבות משיחא, נמשך משם הוי' דא"א שלא כדרך ההשתלשלות. וצ"ל וי"ו החבור להמשיך ממקום עליון כזה.
והיינו ע"י צדקה. וכמאמר רז"ל: "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה".
כי על צדקה נאמר: "זורע צדקות", שהיא בבחי' זריעה. כמו הגרעין הנזרע בארץ, שמצמיח הרבה מחמת כח הצומח אשר בארץ, שהיא בהעלם, ויש בו בחי' א"ס להצמיח עד אין קץ.
כך הצדקה היא בבחי' זריעה, שיש בה בחי' כח א"ס בהעלם, שהוא מבחי' א"א סתימא דכל סתימין.
ועי"ז מתרבה גלוי אור א"ס עצמו שהי' בהעלם במ"ס קודם שירד לימשך בי"ג ת"ד.
וזה הי' ג"כ בחנוכה שטמאו כל השמנים למטה, ולא היה אפשר להמשיך כ"א ע"י הפך של שמן שבחותמו של כה"ג כהנא רבא הנ"ל.
וענין השמן הוא ההעלם, שהרי השמן נבלע בפתילה. ומשם מאיר ביתר שאת כאשר השמן נמשך אחר הפתילה.
והנה ע"י בחי' השמן והפתילה נעשה ב' גווני אור: נהורא תכלא ע"י הפתילה, שהוא רק שיהא האור נאחז אבל אינו מאיר כ"כ אלא ע"י השמן שהוא המאיר אור צח ובהיר. נהורא חיורא. דהיינו שיהא בגלוי לנוכח כאילו רואה ולא בדמיונות במחשבה לבדה, שנק' העלם ולא גלוי, כדמותנו כו'.
וענין ב' נהורין: נהורא תכלא ונהורא חיורא הן ב"פ רחימו שבאמצע ב"פ דחילו. כי יו"ד דחילו וה"א רחימו והוי"ו רחימו והה' דחילו.
והענין כי יש יראה עילאה בחכמה בחי' בטול ממש. משא"כ יראה תתאה בחי' פחד במלכות שלא למרוד במלך: "זעות מחיל כסא". "וכולם משמיעים ביראה ופחד כו'". והיא פחד מבחי' חיצונית.
אבל יראה עלאה היא בחי' בטול ממש, מאחר שאין עוד מלבדו. והוא ענין תפלת י"ח. כריעות והשתחוואות המשכת הבטול.
ושני פעמים רחימו היינו ה' עלאה בינה היא אהבה בתענוגים. והיא אהבה הבאה מלמעלה. ורחימו בוי"ו הוא ז"א, אהבה שע"י ההתבוננות נפש המשכלת ממטה למעלה.
וזהו ואהבת ב"פ אור כו' וד"ל: