קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.

שדילג קץ הישועה מת"ל לרד"ו שנה.

ולהבין ענין הגאולה ברוחניות, כענין שכתוב: "הושיעה לו ימינו". וכתיב: "צדיק ונושע".

וצריך להבין תחלה ענין הגלות, וירידה צורך עלייה. כמ"ש: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה". וכתיב: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", דהיינו על הר סיני בשעת מ"ת, שהי' גילוי אלהותו ית' פנים אל פנים.

ולהבין זה, צריך להבין פי' הפסוק: "אנכי ארד עמך מצרימה". שלכאורה אינו מובן, שלשון זה לא שייך כ"א בלשון בנ"א, שמתחלה לא היה במקום ההוא ועכשיו יורד לשם, משא"כ אצלו ית' הלא כתיב: "את השמים ואת הארץ אני מלא וגו'"?

אך הענין, דהנה ארז"ל מזכירין יצי"מ בלילות", פי' בכל הגליות ושעבוד הדומות ללילות. שכל בחי' הגלות הוא בחי' גלות מצרים. וכן ענין הגאולה כתיב: "כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות". וכמו שהיה גלות מצרים: "בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו'". כך בכל בחי' גלות, אף שאין דוגמתן ממש בגשמיות, מ"מ יש בחי' עבודה קשה בחומר ובלבנים ברוחניות.

וכמ"ש בר"מ: "בחומר דא קל וחומר. ובלבנים דא לבון הלכתא. ובכל עבודה בשדה דא ברייתא":

ולהבין זה, הנה דרשו בהגדה: שמררו חיי אבותינו במצרים. פי' כי האבות הן המדות אהוי"ר ורחמנות וחיותם הם המוחין שהן החו"ב בגדלות ה' לדעת כי אין עוד מלבדו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת למעלה עד אין קץ ולמטה [עד] אין תכלית ולד' סטרין.

שבהשכלה והבנה זו נולדה ונתעוררה מדת האהבה בקרב כל א' ואחד. וכן היראה. כי כל ניצוץ מישראל יש בו בחי' אהבה ויראה והן הן עצמות הנשמה כמ"ש במ"א. וכן כנס"י חבור כל הנשמות נק' בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנק' נדיב מפני שהוא איש חסד המתנדב חסד לכל העולמות עליונים ותחתונים ונק' אבינו וירושתנו ממנו.

רק מפני שהבחירה ביד אדם ויכול' בידו להפוך האהבה מאהבת ה' אל ההפוך לגמרי ע"כ צריך הוא לעורר את האהבה לה'. וע"ז מיוסד כל ענין שיר השירים: "אם תעירו ואם תעוררו כו'". והתעוררות האהבה היא ע"י: "קול דודי דופק וגו'".

וזהו שארז"ל: "אנשי יריחו היו כורכין את שמע ולא היו מפסיקין בין אחד לואהבת", כי מן התבוננות באחד אמת כי אין עוד מלבדו ממילא נמשך התעוררות אהבה לה' בלי הפסק. וע"כ מסיימין בק"ש: "אמת ויציב", יציב הוא תרגומו של אמת, אלא שאומרים גם בלשון תרגום לומר שהוא אחד אמת בין בגשמיות בין ברוחניות, כי אין עוד מלבדו כתיב.

אך כ"ז הוא בהיות החו"ב בגדולת ה' בהתבוננות גדול במוחו ומחשבתו, ועי"כ יכול הוא לעורר מדותיו אוי"ר בהתגלות לבו ע"י עומק המחשבה בלבד.

אבל מי שמוחו קטן מהכיל התגלות אלהותו במחשבתו לעורר את האהבה הנה זאת עצתו אמונה, לצעוק אל ה' בתפלה. וכמ"ש: "צעק לבם", כי הקול מעורר הכונה והתגלות לעורר את האהבה בהתגלות לבו. ונק' בחי' זו בחי': "מצרים", מצר ים החכמה, שירדה ונתלבשה במצר הגרון.

וזהו ענין: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. כי בחי' גרון וחרון הכל אחד כידוע לי"ח.

וזהו ענין המרירות שמררו חיי אבותינו במצרים שחיות המדות ירדו ונתלבשו במצר הגרון. ועי"ז נעשו מרים כי אלו היו בבחי' באר שבע היו מתוקים ויותר טובים.

וזהו: "אנכי ארד עמך וכו'". פי' אנכי מי שאנכי, בחי' סוכ"ע, בחי' אחד אמת ארד עמך. שהוא בחי' ירידה כביכול מחמת שאין גלוי אלהותו ית' מתגלה כ"כ, כ"א בבחי' מצרים. והיינו ע"י שהוא עמך. כמ"ש: "גלו לאדום שכינה עמהם" ולא נשאר כ"א בחי' האמונה הנטועה בלב כל ישראל, שהם מאמינים בני מאמינים אפי' בגלות. כמ"ש: "ויאמן העם". אבל אינו דומה שמיעה לראיה שהיא בחי' גלוי אלהותו כמו שהיה בשעת מתן תורה בבחי' ראיה ממש. ובזמן הגלות אין בחי' ראיה ממש בהתגלות זו אלא בבחי' מצרים שהוא ע"י הקול בחי' גרון הנ"ל:

והנה גם לזה יש רבות מחשבות הטורדות ומבלבלות התפלה. והן המה עונותיו המבדילין. ועצה היעוצה לזה הוא לעורר רחמים רבים. ולא על עצמו, כי אדרבה בזה הוא מעורר עליו את הדין, שדנין אותו אם הוא ראוי להתפלל לפני ה' ולעבוד אותו. אלא שישוב אל ה' וירחמהו ברחמים רבים על גלות השכינה שהיא ניצוץ אלהותו המתלבש במחשבתו. והמ"ז הם נקראו לבושים צואים. וע"ז יתמרמר מאד במר נפשו ועי"ז יסורו הבגדים הצואים מעליו ונגלה כבוד ה'. כמ"ש זרח בחשך אור לישרים. וכתיב וכבוד ה' עליך זרח. לעורר את האהבה.

וזה שכתוב: "כה אמר ה' ליעקב אשר פדה את אברהם" כי ע"י מדת יעקב בחי' רחמנות הוא מעורר את האהבה בחי' אברהם.

וז"ש וימררו את חייהם. פי' וביאור הכתוב, כי הנה הכתוב אומר איך שע"י גלות מצרים צריך הוא לשית עצות בנפשו לצעוק אל ה' בתפלה ולהתמרמר במר נפשו על חייו, דהיינו על חיות אלהות שבתוכו שהוא חיות העיקרית של האדם. משא"כ חיי עוה"ז אינם נקראים חיים כלל.

וזהו: "בעבודה קשה. כי עבודה שבלב זו תפלה, לצעוק אל ה' בבחי' צעק לבם, בשביל גילוי אלהותו ית'. כמ"ש: "רוממות אל בגרונם שהוא התגלותו ית' ע"י בחי' הגרון הנ"ל. ועי"ז וחרב פיפיות בידם להכרית כל הקליפות ותאוות שיש לאדם.

והנה כמו למשל חרב שהיא של ברזל קשה יכולה לעמוד אפי' בפני דבר קשה כאבנים ולא תפגום בהכאתו בהם. משא"כ אם היה הברזל רך. כך התפלה צריכה להיות קשה. ולכן נק' עבודה קשה דהיינו לקרוא לה' לעמוד נגד כל מונע מבית ומבחוץ ולשבר כל הקליפות ותאוות החזקות להיות לבו נשבר בקרבו.  ואפילו אם הוא כלב האבן ימוס.

והנה כ"ז הטורח הוא בשביל הגלות, משא"כ כשהיה בית המקדש קיים שלא היו צריכין לתפלה כי אז היה התגלות אלהותו במוחו ומחשבתו של אדם בהתרחבות (להאיר) [להעיר] את האהבה מקרב איש ולב עמוק בעומק המחשבה בלבד: 

וכן בענין התורה בזמן הגלות, הוא בחומר ולבנים וגו'. וכמ"ש בר"מ.

והענין הוא. דכתיב: "ששים המה מלכות, ושמונים פלגשים, ועלמות אין מספר, אחת היא יונתי תמתי".

ופי' בזוהר: ששים המה מלכות - אלו ששים מסכתות. ושמונים פלגשים - אלו ברייתות. ועלמות אין מספר - אלו ההלכות. אחת היא יונתי תמתי וגו'.

ופי' תמתי - שלימתי. שאין שלימות אצלו כביכול זולת כנס"י. כמ"ש: "והארץ הדום רגלי". וכתיב: "בנים אתם להוי' אלקיכם" וברא כרעא דאבוה הוא.

והיינו מפני גילוי יחודו ית' בעולמות עליונים, הוא בכל צבא מעלה. כמ"ש: "וצבא השמים לך משתחוים", שבטלים אליו במציאות בפועל ממש.

אך בעולמות התחתונים, הנה עכו"ם המורדים ופושעים בו, רק: "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ליחד לבבם לאחד ולבטל רצונם מפני רצונו.

והוא כמו למשל אברי האדם שבטלים אליו, ואפילו הרגלים שהוא לבר מן גופא, ואפי' צפורני רגלו. והיינו כל זמן שדבוקים בו. אבל כשנפרד אחד מאבריו. וכן צפורן הפורש מן האדם - שוב אינו נחשב מכלל האדם, מפני שאינו בטל אליו.

וכך בנפש האדם כתיב: "לתאוה יבקש נפרד", שנפרד מיחודו ית'. והוא כמו אבר הפורש מן האדם. והרי זה כאלו נקטע אחד מאבריו או נקצץ צפורן אחד מן הקומה שלימה של יוצר בראשית כביכול.

אבל הבא לדבקה בו באמת, הוא בטל לגמרי אליו, ואין לו רצונות אחרים כלל. כמו שכתוב: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כו'. צור לבבי וחלקי וגו'". ועושה הקומה שלימה כביכול. ולכן נק': "תמתי".

והנה באתדל"ת אתדל"ע. כמ"ש: "אני לדודי ועלי תשוקתו". כי כמו שמעורר התשוקה בחדות ה', לעשות נחת רוח ליוצרו בשמחה, כמ"ש: "ישמח ישראל בעשיו", כך חדות ה' היא מעוזו: "וישמח ה' במעשיו".

וזהו: "ובלבנים דא לבון הלכתא". כי הנה כתיב: "שחורה אני ונאוה", פי', כי התורה שבע"פ היא נראית לעין כל בבחי' שחורה, שאין נראה בה שום אור כלל, לפי שמדברת בעניני עולם הגשמי, בעניני זרעים ובדבר שבממון בין איש לרעהו.

אבל באמת: "ונאוה", שכל הדברים שבה, יסודתם בהררי קדש מחכמה עלאה. שכך עלה ברצונו וחכמתו ית': "חכים ולא בחכמה ידיעא כו'". וזהו: "לבון הלכתא", שההלכות הנראות כשחורות צריך ללבנם בלובן העליון, ע"י חדות ה', היא השמחה אמתית בה' אחד, ולהבטל ברצונו. ולא יבקש רצון אחר זולת רצונו ית' המלובש בתורתו.

וזהו: "קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך". פי': "לך" לעצמך. כי ישראל עלו במחשבה תחלה. וע"כ: "קומי לך", להתכלל באחד.

והנה עד"ז מתעורר למעלה בחינת לובן העליון בהתגלות בבחי' הארת פנים. דהיינו התעוררות השמחה וחדות ה' צהבו פניו. כמ"ש: "יאר פניו אתנו סלה", שהארת פניו היא אתנו ועל ידינו, כפי מה שאנו מעוררים בחי' התגלות אלהותו. כמ"ש: "כמים הפנים לפנים כו'".

והנה תכלית ושלימות הגילוי הזה, יהיה לעתיד לבא, לימות המשיח. שאז עין בעין יראו כבשעת מ"ת ויותר מזה. שאילו בשעת מ"ת לא היה רק לפי שעה, משא"כ לימות המשיח, יהיה גילוי אלהותו לעד ולעולמי עולמים בלי הפסק. וזהו: "סלה" שהוא לשון נצח.

והנה בזמן הגלות צריך עמל ויגיעה רבה לקבוע בלבו השמחה אמתית בה', שהוא לבון הלכתא. משא"כ לימות המשיח אז: "וראו כל בשר יחדו":

וכן בענין: "ובכל עבודה בשדה - דא ברייתא". כי ברייתא בחי' לבר מן גופא, שהם אברים החצוניים. והמשנה נק': "אברים הפנימיים". וכל דבר שהוא שנוי בברייתא הוא מרומז במשנה.

כמו שאמר אילפא: "מאן דשאיל לי בברייתא ולא פשטינא ליה ממתניתין".

פי': "פשטינא", מלשון פשט את ידו, שהוא לשון הושטת יד. ואמר שיושיט את ידו ממתניתין לבאר הדין השנוי בברייתא. ולא היה צריך ללמוד הברייתא בפ"ע, כיון שהיא נכללת במתניתין.

אך לא כל אדם זוכה לזה. ושמו מוכיח עליו, שלכן נק': "אילפא" מלשון: "אאלפך חכמה אאלפך בינה". ולכן היה מבין דין הברייתא מתוך המשנה. אבל אנחנו צריכין ג"כ לעסוק בדין הברייתא מתוך המשנה.

וזהו: "ובכל עבודה בשדה". וזהו כמו למשל שמביא חטים מתוך הבית וזורעי' בשדה מחוץ לעיר, כך העוסקים בברייתא בדין השנוי במתניתין.

והנה תכלית ירידה והגלות היא צורך עלייה גדולה, שיאיר אור ה' בגילוי רב לימות המשיח:

וזהו: "קול דודי הנה זה בא מדלג על כו'". פי' מלמעלמ"ט. על ההרים. פי' כאדם שקופץ מהר להר ועי"כ הולך הרבה ביחד. כך הנה ההרים העליונים הם בחי' חסד דאצי' שהוא חסד ה' ממש בגילוי רב ועצום ואתעדל"ע הוא ע"י אתעדל"ת אע"פ שיש הרבה מדרגות בנתיים.

מקפץ על הגבעות. פי' גבעות הם האמהות בחי' מקבלים מן ההרים. דהיינו אפי' מי שאין לו בחי' האהבה מצד עצמו אך מפני שרואה ושומע תפלות אחרים מתעורר בו ג"כ.

והנה ארז"ל על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה (זו תפלה) ועל גמ"ח שהם עצמן תקוני המדות שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו.

והנה בענין תורה ותפלה, כבר נתבאר בפסוק איך שהוא בחי' הגלות וכמ"ש לעיל. ובא ג"כ לפרש בענין תקוני המדות. וזה נק': "את כל עבודתם אשר עבדו בהם". כי העבודה היא מהם ובהם עצמן, לתקן מדותיהם.

ולזה צריך טורח עמל ויגיעה גדולה להפך מן ההפוך אל ההפוך ולשנות דרכו וטבעו. ונק': "עבודה", מלשון: "עורות עבודים", שצריך לעבד את המדות שיהיו מתוקנים לה' לבדו:

ועצה היעוצה לזה, מ"ש: "בפרך". ויש בו ב' פירושים: אחד, לשון טורח ומלאכה כבידה. ולא מפני כבדות המלאכה מחמת עצמה, אלא כעין שדרשו רז"ל גבי פרעה: "בפרך" נתן מלאכת נשים לאנשים. שהגם שבאמת מלאכת נשים קלה ממלאכת האנשים, אעפ"כ היתה כבידה עליהם, מפני שהוצרכו לשנות טבעם ורגילותם.

וכן בענין תקוני המדות, אהוי"ר שבין אדם למקום. הן בבחי' סור מרע הן בבחי' וע"ט, צריך הוא לשנות רגילותו וטבעו.

ופי' הב', הוא לשון פה רך. וזה ישים האדם ללבו: כמו כעס וקנאה וגדלות והתרוממות אחד על חבירו. זה הכלל: "מענה רך ישיב חימה". ולא חימה של חבירו בלבד אלא אף חימה שבו. דהיינו כל המדות רעות שבין אדם לחבירו, שיסודם היא בחי' גבורות. והמ"י: