Short review
[1]ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו'[2].
הנה על ישראל בגלות מצרים, כתיב: "וזרעתיה לי בארץ"[3]. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה[4]: "זורע כור, מוציא כמה כורים וכו'". ולהבין ענין הזריעה והתוספת והרבוי שנתהוה מן הגלות?
הנה כתיב[5]: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה". - תבואתו דווקא[6], שישראל נקראו תבואת ה'. והוא כמו שאדם זורע תבואה, על דרך משל, בשביל התוספת שיצמח. כך ברצות ה' שיתוסף ויתרבה גילוי אלהותו בעולם, ו"ימלא כבוד ה' את כל הארץ", "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וגו'" - זורע את ישראל, שהן הם תבואתו, ושעל ידיהן יתגלה כבודו ברבוי ותוספת.
וזהו[7]: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם". - פירוש, שכדי שיומשך ברכה ותוספת רבוי בגילוי אלהותו מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, הוא על ידי ישראל. ולכן נקרא: "ה' אלהי ישראל", שעל ידי כן נמצא רבוי גילוי אלהותו למטה כמו למעלה[8].
וכשם שלמעלה כתיב[9]: "וצבא השמים לך משתחוים", מפני שהם בטלים ממציאות מגילוי אור ה' המושג להם - כך הנה כתיב לעתיד[10]: "כי עין בעין יראו וגו'" . וכתיב[11]: "ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה' וגו'". וכמאמר[12]: "כל ברך לך תכרע כו'", "[13]ולפניך יכרעו ויפולו כו'"[14].
והגורם לישראל מעלה ומדרגה רבה זו[15], היא עסק הזריעה בארץ בזמן הגלות[16]. שהוא כמו על דרך משל שזורעין גרעין אחד ומצמיח הרבה, או כמו שנוטעין חרצן אחד וצומח אילן שלם בענפים הרבה. וכמו שכתוב[17]: "ואנכי נטעתיך שורק וגו'" - שהוא זמורה של גפן, כדי להצמיח גפן שלם. וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק[18]: "והנה גפן לפני", שישראל נמשלו לגפן כו'[19]:
ב והנה, כמו במשל הזריעה והנטיעה הנזכר לעיל, שמכסין הגרעין בעפר הארץ ומשם יצמח, בעבור שהגרעין נרקב ונפסד, ובטל לגבי כח הצומח אשר בארץ. וכח הצומח ההוא הוא שמגדל ומצמיח ברבוי ותוספת. כך הוא ענין הזריעה של ישראל.
וביאור ענין זה. כי הנה נודע שקליפה קדמה לפרי. כדכתיב[20]: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל". ולא שהקליפה ממש חס ושלום קדמה לפרי, אלא שהאור והחיות המלובש בתוכם בבחינת גלות ונפילה, שנפלו שמה בשבירת הכלים כידוע ליודעי חן, הנה הוא נפל שמה ממדרגות גבוהות ומעלות עליונות מאד מאד. למעלה מעלה מבחינת עולם הבא וישראל אשר נשמותיהם מושרשות במדות הקדושות, ואורייתא דנפקא מחכמה הנקרא בחינת עשיה והן הם מעשה המצות וכו':
ג וביאור הענין. דתנן[21]: "עשרה דורות מאדם עד נח וכו' ועשרה דורות מנח עד אברהם כו' להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין וכו'". - פי', מה שכל עכו"ם מקבלים שפע וחיות עולם הזה מקדושתו של הקב"ה,. וכדכתיב[22]: "ואתה מחיה את כלם" - הוא מבחינת ארך אפים ורב חסד. דהיינו מפני שהוא ית' כל יכול ומחיה ומשפיע בבחינת רב חסד, אף במקום שמכסה ומסתיר על קדושתו ית', וקרו ליה אלהא דאלהיא כו'.
ולכן יש להם עושר וכבוד שלא ע"פ חשבון ומעשה ודעת - כי יניקתם מחיות אלהי שנפל בקליפות בשבירות הכלים כידוע ליודעי חן, והוא מוסתר ומכוסה אצלם. [23]וימנע מרשעים אורם" - שאינו מאיר אצלם בהתגלות כ"א בחשך כפול ומכופל עד שמכחשים בה'[24]: "אמר נבל בלבו אין אלקים", ונראים ליש ודבר בפני עצמו.
משא"כ בסטרא דקדושה, שהם מקבלים חיות מגילוי אור פני ה', והוא מתגלה בירידת והשתלשלות סדר המדרגות בעשר ספירות הקדושות, שהן הם מדותיו ית', שהם בחינת כלים להמשכת גילוי אלהותו ית'.
וכן התורה יש לה מדה וכמ"ש[25]: ארוכה מארץ מדה - מפיק ה' פי' מדתה, דהיינו שיש לה מדה, שהוא מדת בחינת כלי אומנתו ית', אלא שהיא ארוכה מארץ וגו'. ולכן כתיב[26]: אם בחקתי תלכו וגו'. ולכן נקרא יעקב: הקטן - כי הוא בבחינת קטנות וצמצום אלהותו ית', להתגלות ע"פ מדותיו, ע"י אור התורה והמצות, להיות רצונו העליון: שאם יטעון ראובן כך כו', יהיה הפסק כך.
וכן ע"ד זה שאר מצות ציצית ותפילין, שגילוי אלהותו ורצונו ית' הוא בחינת צמצום, שהרי בעצמותו ומהותו ית' לא שייך כלל בחינת רצון - שהוא למעלה מעלה מבחינת רצון, ונקרא: בעל הרצון.
2
וע"ז נאמר[27]: הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך - פי', אפילו כמו כלי תוך כלי, לקבל חיות מקדושתו של הקב"ה בבחינת שקודם הצמצום, שיהיה בבחינת התגלות ירידת והשתלשלות סדר המדרגות.
משא"כ בחי': ואלה המלכים כו' - שמקבל חיות מקדושתו של הקב"ה מבחינת: ורב חסד שלמעלה מהצמצום, ע"י נפילת האור והחיות וירידתו בסתר המדרגות, ממדרגה למדרגה להתלבש בבחינת הסתר פנים ולא בגילוי כלל וכלל, עד לעתיד לבא שיקוים בנו מקרא שכתוב[28]: ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ וכתיב[29]: כי עין בעין יראו וגו':
ד והנה אמרז"ל[30]: גלו לבבל שכינה עמהם. - פי' הנה ניצוץ אלהות שבנפשם הוא בבחינת גלות, והניצוץ אלהות שבתוכם רצונו וחשקו, לדבק ולהסתלק למקורו, כטבע האש וכו'. ועי"ז הם מלקטים ג"כ ניצוצי חיות אלהי שנפלו שמה בשבירת כלים, ומעלים אותם לקשרם ולדבקם באלהים חיים.
ע"י עסקו בפרנסתו בדברים הנתונים תחת ממשלת קליפת נוגה - וכמארז"ל[31]: אין לך כל עשב כו' - והוא מתרחק משקר וגניבה וגזילה וכיוצא בהם מדברים אסורים וקשורים בידי החיצונים שאינן יכולין לעלות כו' כמ"ש במ"א.
וכן כשמקיים מצות תפילין וציצית - שהצמר של ציצית והקלף של תפילין היו נתונים תחלה תחת ממשלת השר והמושל המשפיע להם שפע וחיות להחיותם ולקיימם מחיות קדושתו של הקב"ה שנפל שמה בשבירת הכלים כנ"ל. ועי"ז, מתעלה ג"כ חיות הקדושה הנ"ל למקורם ושרשם, ואתהפכא חשוכא לנהורא. כמ"ש[32]: וידעו מצרים כי אני ה'.
וזהו תוספת ורבוי אור זרוע, הנזרע בקרקע ומכוסה בעפר הארץ, להצמיח ולהעלות מעלה מעלה ברבוי ותוספת אורה, כיתרון אור הבא מן החשך וגו'.
וז"ש[33]: ותקח רבקה את בגדי עשו וגו' ותלבש את יעקב בנה הקטן - כי קטן יעקב מבחי' קטנות וצמצום אורו ית' להתלבש במדותיו ע"פ דרך התורה כנ"ל.
והנה התורה נתלבשה בלבושים גשמיים, ומעשה המצות בדברים שהיו נתונים תחת ממשלת קליפת נוגה, ששרשם מעולם התהו, ונק': בגדי עשו בנה הגדול - כי עולם התהו קדם לעולם התקון - שע"י זה נתוסף אורה ושמחה כיתרון אור הבא וכו'.
והשמחה היא כאשר תתהפך חשכת הדברים הנתונים תחת ממשלת ק"נ לאור התורה, ומתעלים בקדושה. וכמאמר: אשר קדשנו במצותיו - בקודש העליון כו'.
וזהו בחי' תשובה, וכמארז"ל[34]: אם ישראל עושין תשובה נגאלין - דהיינו בחינת נשיאת הנפש למקורה ושרשה. כמ"ש[35]: אליך ה' נפשי אשא - בחינת מסירת הנפש, מה שהיה נהנה וניזון בנפשו החיונית מכל אכילה ושתיה שהיה תחת ממשלת קליפת נוגה, ושארי תענוגי עוה"ז - להתהפך מהפוך להפוך, לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב. וכמ"ש[36]: תחת אשר לא עבדת וגו'.
ובכל דחיה ודחיה, שישראל מדחה את תאוות גופו ומקרב לבו לעבודת ה', הרי זה בחי' מסירת הנפש. כי[37] מה לי קטל' כולה מה לי קטל' פלגא. וכן ע"י הצדקה ממעות שאינן גזל כו', כדכתיב[38]: צדקה תרומם גוי.
3
והוא כענין[39]: וירם קרן לעמו - פי' דקאי אדלעיל מניה: הודו על ארץ ושמים - הודו וזיוו לבד, כמ"ש במ"א והוא בחינת סוכ"ע. אבל: וירם קרן לעמו - למעלה מעלה מבחי' הודו, אלא להיות עם קרובו של עצמותו ומהותו כביכול ממש, שהוא למעלה מעלה מבחי' סוכ"ע שאינו בגדר עלמין כלל כו', כמ"ש במ"א.
וזהו: אתה בחרתנו מכל העמים - שמבחינת כל העמים דוקא בחרתנו רוממתנו כנ"ל. וכמארז"ל[40]: במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין כו'. וזהו בחינת: בכל מאדך. וע"ד זה נתקן כל ענין התפלה. ולכן בזמן שבהמ"ק היה קיים לא היו מאריכין כ"כ בתפלה כמו עכשיו:
ה והנה כמו במשל שבזריעת הגרעין הנ"ל, שאינו צומח עד שנרקב ויפסד ואז יעלה ויצמח - כך א"א להעלות ולהצמיח תוספת אורה ושמחה בה' כנ"ל, כ"א ע"י לב נשבר, רוח נשברה - רוח הסטרא אחרא הגסה בקרבו, שיבא לידי רקבון והפסד[41]: וישוב אל ה' וירחמהו - על גלות ניצוץ אלהי שנפל בקליפות להחיותם, איך שנפל מאיגרא רמא כו'.
וע"ד זה תקנו: תיקון חצות - כדי להיות התפלה בכוונה. וכמאמר רז"ל[42]: אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש - שיהא מיצר ודואג על בחי' ראש ומעלת קדושתו ית', שהוא כביכול בכובד הגלות.
אלא שלחסידים הראשונים היה די בשעה אחת, בהתבוננו' שעה אחת קודם התפלה. אבל לשאר - צריכין לקבוע עת וזמן בפ"ע לעורר מרירות בנפשנו, דהיינו בחצות. ואחר חצות - לימוד התורה בשמחה, ואור הבא מתוך החשך כו', כמ"ש במ"א.
וזהו[43]: תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה וגו'- שהוא עונש מדה כנגד מדה, לפי שבחורבן בית המקדש נאבד ממנו בעונינו השמחה שלמה שהית' במקום מנוחתה שע"י זה[44] יעלה ויבא ויגיע לבחינת השמחה ואורה הבאה מתוך החשך כנ"ל.
וזה שאמרו רז"ל על ר"ע כשראה כרך של עכו"ם - שחק ואמר: אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
פי' שהשפעת חיות ושפע עולם הזה לעכו"ם, שהם נקראים עוברי רצונו שעובר על הרצון מבחי' למעלה מהרצון - כי שם אין העונות מפסיקים ומעכבים את השפע, כי[45]: אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אלא[46] אחר שנתהווה בחי' רצון ורצון אותיות צנור שהוא מעבר התגלות שפע וחיות אלהי דרך צמצום והשתלשלות סדר המדרגות על פי מדותיו ית' ששם הוא על פי דרכי התורה[47]: אם בחקתי תלכו וגו', אבל למעלה הוא כחשיכה כאורה, ומשם הוא יניקת עכו"ם דרך נפילת האור שמרחוק כנ"ל, אף שהם רחוקים מאור פניו ית' המתגלה כנ"ל.
וכ"ש: לעושי רצונו - דהיינו העושים הרצון וממשיכין שפע וחיות אלהי דרך צנור המתגלה בהשתלשלות המדרגות, שהרי הם עליונים וקרובים יותר למקורם ושרשם, אלא מאחר שנמשכין מאור פניו ית' בדרך התפשטות האור בסדר המדרגות והשתלשלות שלא בדרך נפילה ח"ו א"א להיות השמחה בהתגלות אורה כנ"ל.
אבל לעתיד כשיתעלו הנצוצות הנפולים כנ"ל הרי גם בחינת אור וחיות שהיתה בתוך הנפילה שהיא מבחי' למעלה מהרצון מתגלה בתוספת אורה ושמחה בגלוי רב ועצום ביתר שאת:
4
ו וזהו: ויהי בשלח פרעה את העם - כי פרעה אמר: לא ידעתי את ה' והוא בחינת עורף אחוריים דרצון העליון ויניקתם מבחי' עוברי רצונו הנ"ל. והיה משלח פארות[48] וענפים ועושי פרי למעלה "את העם" שע"י גלותם במצרים והשתעבדותם בהם, גרמו שנתעלו בחי' נצוצי אלהים שנפלו שמה בשבירת הכלים. והוא הוא בחי' כח הצומח להצמיח ישועות ישראל, כמ"ש[49]: ופרעה הקריב ואמרו רז"ל שהקריב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים. ועל דרך זה נתיסד כל שירת הים אז ישיר משה וגו'. כמ"ש במ"א:
ז ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו'. פלשתים לשון מבוי המפולש, כמו שאמרו רז"ל על פסוק[50]: ובמושב לצים לא ישב[51] אלו פלשתים.
והענין, כי:[52] זה לעומת זה עשה אלהים, ויש בחי' פלשתים בקדושה ובחי' פלשתים בקליפה. בחי' פלשתים שבקדושה היא בחי' התגלות השמחה בדביקות ה' בפילוש ובגלוי ובהתרחבות לאין קץ בחי': ובכל מאדך הנ"ל.
ופלשתים שבקליפה הם הלצים שהוא ג"כ ענין הרחבת פיו כרצונו, לדבר מה שלבו חפץ והיא שמחה של הוללות לאמר[53]: שפתינו אתנו כו'. ואין מעצור לרוחו.
ולכן נק': קליפה, כי כמו שהקליפה מכסה ומסתרת על הפרי שנראית כמו שהוא עיקר הפרי כך השמחה של הוללות מכסה ומסתרת על אור ה' שבה - להיות[54] יש ודבר בפני עצמו הפך רוחניות וחיות אלהי שבקרבה לשמוח בה' אלהים חיים מחמת הבטול במציאות אליו ית'.
ופי' הפסוק[55] שאין זה דרך ה' לבא מיד לבחינת השמחה בה' "כי קרוב הוא" ליפול מזה. כי פן "בראותם מלחמה" שהוא ענין הנסיון שיבא לאדם לא יוכל לעמוד בקשרי המלחמה ויסוג אחור "ושבו מצרימה". אלא הדרך הנכון כמ"ש[56]: תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה שתהא השמחה ע"י עבודה.
וזהו: ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. - "ים" הוא החכמה, "סוף" הוא סופא דכל דרגין, כמ"ש בזוהר. והיא תושבע"פ. שהוא ענין קבלת עומ"ש, כמ"ש: שום תשים עליך מלך לקיים מצותיו - שעיקר התורה מיוסד על דיני המצות.
וכמו שארז"ל ע"פ: התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם: התורה - זו תושב"כ, והמצוה - זו תושבע"פ כו'. שע"י יתקיים בו השמחה אמתית אשר קדשנו במצותיו כנ"ל, כי זה השער לה' תרעא לאעלאה כו'. והשמחה אמתית שהיא מאהבת ה' - צריך להקדים לה היראה, שהיא ראשית העבודה ועקרה ושרשה כמ"ש במ"א.
והנה ארז"ל[57] הרוצה לקבל עליו עומ"ש שלימה - יפנה ויטול ידיו ויניח ציצית ותפילין - פי' שמתחלה יפנה ויסיר הצואה מקרבו שהוא בחי' הרע שבקרבו, ואח"כ יקבל עליו עומ"ש בפריסו דטלית של מצוה. שהוא ענין[58]: שום תשים עליך מלך - דהיינו בחי' מלכותו ית' שהיא מלכות כל עולמים ימשיך על נפשו בפריסו דטלית.
וכן עד"ז הוא קיום כל המצות להמשיך על נפשו אור וחיות מבחי' מלכותו יתברך. וכן הוא בענין לימוד התורה: דמתניתא מלכתא - בחי' מלכותו ית'. ובחי': ודברי אשר שמתי בפיך וגו', ואשים דברי בפיך וגו' ועי"ז ממשיך בחי' מלכותו ית' בנפשו ממש.
וזהו: ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף - שבכדי לבא לבחי' ים סוף, דהיינו קבלת עומ"ש, צריך תחלה להסב דרך המדבר, שהוא בחי' יפנה הנ"ל, דהיינו לשום מרירות תמיד בנפשו על חטאותיו אשר עשה, ואף שכבר עשה תשובה עליהם - וכמ"ש: וחטאתי נגדי תמיד או אפי' לא חטא כלל - מ"מ ישים לנגד עיניו תמיד, להיות ממארי דחושבנא על מחשבה דבור מעשה אשר לא לה' המה[59]: בהבל בא ובחשך ילך - ואח"כ יכול לקבל עליו עומ"ש, בחי' ים סוף הנ"ל, בעסק התורה והמצות.
וכיון[60] שמקבל עליו עול תורה מעבירין מעליו עול ד"א - שהוא שעבוד לנה"ב. ויעלה ויבא ויגיע מזה לבחי' שמחה אמתית ודביקות בה' אחד, בבחינת בטול אליו ית', להתיחד באחדות ה' ממש, שהיא בחינת: ארץ כנען - מלשון הכנעה וביטול בה' אחד. והיא מעלה ומדרגה יותר מעולה מבחי' ארץ פלשתים הנ"ל: