short review

משה ידבר והאלהים יעננו בקול^[1].

בקולו של משה. ולהבין, כי לא פירש בכתוב מה דבר משה ומה ענהו ה' - דלא קאי על עשרת הדברות - דהא: "אנכי" ו"לא יהיה לך" - מפי הגבורה שמענו. וכתיב^[2]: "אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד" וגו' - הרי שלא נאמר בזה הענין, שמשה הוא המדבר, והקב"ה העונה? וגם, להבין מהו: "ידבר" ומהו: "יעננו", לשון עתיד או הווה, והוה ליה למימר: "משה דבר והקב"ה ענהו"?

הענין הוא, דאיתא בגמרא^[3]: ד"אמר רב יוסף, אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא". ולהבין מעלת: "האי יומא" דוקא, שהוא יום מתן תורה. ומהו ענין מתן התורה^[4]? והלא קיים אברהם אבינו עליו השלום את כל התורה עד שלא ניתנה, ואפי' עירובי תבשילין - מפני שלמד את כל התורה כו' עד שלא נתנה. וכמ"ש^[5]: "וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי". ובודאי לימד ג"כ ליצחק בנו ויצחק לימד ליעקב ובניו, ומה חדוש נתחדש בנתינתה?

אך הנה נודע ענין המצות^[6]: ד"רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא". - ולכאורה אינו מובן לשון: "אברין", והלא אין לו דמות הגוף וכו'?

אך יובן ע"פ מ"ש בזהר: דכל מעשה המצות הן לאתקנא רזא דשמיה - שבמצוה זו ממשיך שם זה ובמצוה זו ממשיך שם זה.

והענין, כי שמותיו של הקב"ה הם שבעה שמותיו שאינן נמחקין, והם הם בחינת התפשטות החיות והשפעה להתהוות מדותיו ית'^[7]. "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו'". שאינן אלא בחינת שם לבד. על דרך משל כמו השם שאינו אלא לזולתו שיקראנו בשמו - כי הוא ית' רם ונשא וכו'. 

וכמ"ש בתקוני זוהר: "לאו מכל אלין מדות כלל. ואנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא". כי החכמה הידיעא היא בנבראים, שנקרא בשם חכמה, שהיא השכלה להשכיל דבר מושכל, אבל אצלו יתברך לא שייך זה, כי אפילו בחינת המחשבה שהיא למטה מחכמה, נאמר עליה^[8]: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" וגו'. אלא שנקרא חכמה ומחשבה לפי שהיא מקור המחשבה ומקור החכמה. וכמו שכתוב^[9]: "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".

פירוש, "באורך" - כשנמשך האור למטה אזי נראה ומושג אור החכמה והמחשבה כו'. וכן בחי' החסד. כמו שכתוב: "ועשה חסד לאלפים". - שיש אלפים מדרגות, שהם רבוי הצמצומים והמשכות עד שיהיה התהוות חסד. וכמו שכתוב^[10]: "עולם חסד יבנה", שצריך הוא להיות נבנה שיהיה חסד.

והמשכה זו, להיות התפשטות החיות בבחינת חכמה וחסד, הוא מז' שמות שאינם נמחקין - הוי"ה בנקוד פת"ח^[11]- היא בחכמה, ושם: אל - בחסד. וכמו שכתוב^[12]: "חסד אל כל היום", שהם בחינת שם בלבד.

אך מכל מקום, אחר שנמשך ובא לידי גילוי מדת החסד והחכמה, הנה ההמשכה ההיא היא מלובשת ממש במדת החסד והחכמה עד שמתאחדת עמהם. וזהו ענין: "איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד". דהיינו כענין: הוא המדע הוא היודע כו'. וכמו שכתוב^[13]: "לך ה' הגדולה והגבורה" - פירוש, שמתאחדת ונעשית בבחי' לך ה' ממש.

והנה המשכת החיות להיות התפשטות אוא"ס ב"ה והתלבשותו במדת החסד והחכמה שאין ערך אליו: דאנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, ולא מכל מדות אלין כלל - באתערותא דלתתא תליא מילתא, ע"י מעשה המצות. שע"י מצוה שהיא בחכמה - ממשיך אור א"ס ב"ה בחכמה. וע"י מצוה שבחסד - ממשיך אור א"ס ב"ה בחסד. והן הן המשכת שמותיו ית' והתלבשותו בחכ' וחסד: הוי"ה בנקוד פת"ח בחכמה כו'.

ולכן נקראו המצות בשם: אברין דמלכא - דכמו שמלובש חיות הנפש באברין ע"ד משל, עד שמתאחדת עמהם - כך מלובש אור א"ס ב"ה המשכת בחי' שמותיו ית' בבחי' חכמה וחסד שבמעשה המצות עד שמתאחדת ממש באור א"ס ב"ה הנמשך בהם.

ובזה יובן ענין המצות שכתוב באברהם:^[14] וישמר משמרתי מצותי וגו' - דהיינו שגרם ירידת והמשכת אור א"ס ב"ה והתלבשותו במדת החכמה וחסד, ע"י שנעשה מרכבה אליו ית' במדת האהבה^[15]: הלוך ונסוע הנגבה - בבחי' רצוא ושוב כי^[16]: רוח אייתי רוח ואמשיך רוח. וכמ"ש^[17]: אם ישים אליו לבו וגו'. וגם מחמת שהרבה חסד בעולם^[18]: ויטע אשל וגו'. וע"י שהיה שפל רוח מאד. וכמ"ש^[19]: ואנכי עפר ואפר.

לכן עי"ז^[20]: כמים הפנים וגו' - ע"י מדת ענוה, המשיך ירידת אור א"ס ב"ה בחכמה וחסד שהוא בחי' ירידה ושפלות לגבי אור א"ס ב"ה: דאנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, ולאו מכל מדות אלין כלל - שאין ערוך אליו. וכמאמר רז"ל^[21]: במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו':

ב אך הנה עיקר המשכות אברהם אבינו ע"ה היה בעולמות עליונים. הגם שהמשיך אור א"ס ב"ה למטה ג"כ, להיות גילוי אלהות בעולם, וכמ"ש^[22]: ויקרא שם בשם ה' אל עולם: וגם הנפש אשר עשו בחרן^[23] ונטע אמונת ה' בלבם.

מ"מ אין זה ערך לגבי המשכות שהמשיך למעלה בעולמות עליונים, להיות תוספת גילוי אור א"ס ב"ה בבחינת חכמה וחסד עליון דאצי'. ושם היה עיקר עבודת אברהם^[5]: וישמר משמרתי מצותי וגו' - מצותי דוקא, מצות שהקב"ה עושה בעצמו.

^[24]הקב"ה מבקר חולים - שענין החולים בעולמות עליונים הוא כמ"ש^[25]: סמכוני באשישות וגו' כי חולת אהבה אני - שבחי' חולת אהבה היא, מחמת ההסתר וההעלם. שכל בחי' ממלא וסובב כל עלמין אינן אלא בחי' זיו, ורק^[26]: הודו על ארץ ושמים וגו'. ואי לזאת תכסף ותכלה הנפש לדבקה בא"ס ב"ה ממש.

ועל זה נאמר^[25]: סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים - שהם ענין התגלות אור א"ס ב"ה מההסתר והעלם, שגילוי זה הוא רפואה לחולת אהבה זו.

וכן אמרו^[27]: הקב"ה מניח תפלין - כי תפלין מלשון התקשרות, שהוא התקשרות אור א"ס ב"ה בחכמה. והיינו דאמרינן^[28]: תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו - ומי כעמך ישראל וגו' - כי ישראל עלו במחשבה: בראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית, והתפלין הם ההתקשרות של אור א"ס ב"ה בבחי' ישראל שנקראו ראשית, הוא בחי' חכמה.

וע"ד זה שאר המצות של הקב"ה, הן המשכות מאור א"ס ב"ה בעולמות עליונים, ושם גילוי המשכת אור א"ס ב"ה והתלבשותו בחכמה וחסד, בבחי': איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד.

אבל האי עלמא עלמא דפרודא כמ"ש^[29]: ומשם יפרד וגו'^[30]. וכדי להיות המשכת אור א"ס ב"ה בבחי' איהו וחיוהי חד כו' גם למטה בעולם הפירוד - נתנה התורה לישראל, שתהא התלבשות והתאחדות אור א"ס ב"ה ממש בחכמה וחסד שלמטה במעשה המצות וקיומן בעשיה גשמית. וכמ"ש^[31]: וירד ה' על הר סיני. וע"ז אמרו^[3]: דהאי יומא הוא דקא גרים^[32]:

ג והענין הוא, הנה כתיב^[33]: כי אל דעות הוי"ה. פי' ב' דעות - יחודא עלאה ויחודא תתאה. יחודא עלאה מלמעלה למטה, שכל מה שלמטה מטה - הוא יותר כלא וכאין, וכל מה שהוא למעלה יותר - יותר נחשב ליש. וכמ"ש^[34]: להנחיל אוהבי יש.

ויחודא תתאה ממטה למעלה - היא בחי' יש מאין, שכל מה שלמטה מטה נחשב יותר ליש, ונראה לעיני בשר דבר בפני עצמו ומורגש, ומה שהוא למעלה מעלה הוא ענין שאינו נראה ולא מורגש ומושג.

ובשם זה של אל כולל ב' הדעות - שכשם שמלמעלה למטה, כל מה שלמטה הוא כלא ואינו תופס מקום - כך הוא ממטה למעלה ג"כ, מפני^[33]: כי ולו נתכנו עלילות - ולא כתיב באלף והקרי ולו בוי"ו. ולא באלף הם מצות לא תעשה. ולו בוי"ו הם מצות עשה. נתכנו - להיות שוים יחודא עלאה ויחודא תתאה, להיות למטה כמו למעלה ממש, שלא יהיה היש תופס מקום כלל.

כי על התורה ומצות נאמר^[35]: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו - בצלמנו בחי' התורה. כדמותנו - בחי' המצות, שהן הן בחי' אדם שעל דמות הכסא כו' - שהן הן פנימיות רצונו וחכמתו ית' בלי שום הסתר פנים. ואין היש מעלים ומסתיר על אור א"ס ב"ה השורה בתוכם, ובהם ועל ידם ממשיך אור א"ס ב"ה להיות למטה כמו למעלה, בבחי'^[36]: אין עוד מלבדו. ^[37]ולא תחללו את שם קדשי - שלא לעשות חלל כו', ולא להיות דוחק רגלי השכינה, רק^[38] ואשים דברי בפיך - דברי ממש.

והנה המצות הן לבושין ומקיפין, והתורה היא מזון ופנימיות שבהם ממשיך אור א"ס ב"ה להיות שורה על נפשו בבחי' מקיף, וגם להיות הנפש תוכה רצוף אהבה בבחי' פנימית.

וע"ז נאמר^[39]: כי הוי"ה אלהיך אש אוכלה הוא - פי' הוי"ה - בחי' תורה. ואלהיך - פי' בחי' מצות - הן הם כמו האש ע"ד משל, שאם נותנים אש תוך הכלי וסביבותיו הרי ממילא שולט האש מעבר אל עבר ושורף ומכלה לגמרי.

כך התורה והמצות, ע"י שהם בבחי' פנימיות ובבחינת מקיפין, הרי יש בהן כח לכלות ולשרוף לגמרי את חומריות נפש הבהמית וגסותה, שהיא המסתרת ומעלמת על אור ה' א"ס ב"ה להיות נראה ליש ודבר בפני עצמו, שלכן היא צריכה למירוק בגיהנם. אבל^[40] תלמיד חכם אין אור של גיהנם שולט בו - כי התורה והמצות הם הממרקות מבית ומבחוץ^[41]: ונגלה כבוד ה' למטה כמו למעלה.

וזהו שכתוב^[42]: והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, וידבר הוי"ה אליכם מתוך האש וגו':

ד והנה כח זה להמשכה זו - ניתן לישראל, שהם הם הממשיכים תורתו ומצותיו, ע"י עסק תורתם ועבודתם בבחינת: ולא תחללו וגו'. מה שא"כ^[43] עכו"ם, אפי' אם מקיימין תורה ומצות אין ממשיכין כלום.

והיא בחי' מתנה טובה. וכמארז"ל^[44]: שלש מתנות טובות כו'. וזמן מתנה זו, היא בחג השבועות זמן מתן תורה, גלוי בחי' כתר תורה, שהיא למעלה מבחי' התורה.

וזהו^[3] אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא - כמה בחי' יוסף^[45]: יוסף דעת יוסף מכאוב. וכמה מיני חכמות זרות דכתיב בהם^[46]: חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו - כי^[47]: משם יפרד. אבל האי יומא, הוא גלוי חכמתו ורצונו ית' המלובשת בתורה, שבה התלבשות אוא"ס ב"ה וגלוי למטה כמו למעלה.

כי: האי יומא - הוא^[48]: ממחרת השבת - אחר ימי הספירה שבעה שבועות, שהם מבחי' ז' שמות שאינן נמחקין, שהם בסדר השתלשלות. שכך צריך להיות תחלה ההמשכה מעט מעט עד שבחג השבועות בא הגלוי מלמעלה מסדר ההשתלשלות, שמעלה ומטה שוין שם רוחניות כמו גשמיות. כמ"ש^[49]: המשפילי לראות בשמים ובארץ וגו' כמ"ש במ"א. והוא ענין כתר תורה. ולכן בא לידי גלוי למטה כמו למעלה.

והנה על המשכת התורה בבחי' זו כתיב^[50]: משה ידבר. משה בחינת בטול^[51]: והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה^[52]: ונחנו מה - ידבר, מלשון המשכה והנהגה כמו^[53]: ידבר עמים - דהיינו שממשיך אוא"ס ב"ה למטה ע"י בחי' בטול - ^[54]כי החכמה מאין תמצא - מבחי' אין. ובמקום שאתה^[55]: מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו - והיינו ע"י בחי' ענוה.

והנה משה הוא הממשיך מלמעלה למטה. כי משה שושבינא דמלכא^[56], ו"איש האלהים" - בעלה דמטרוניתא. דהיינו, שהוא ממשיך בחינת יחודא עלאה. שכל מה שלמטה מטה הוא כאין. ^[57]ו"אין עוד מלבדו" וגו'.

"והאלהים" - הוא בחי' יחודא תתאה, שהוא בחי' כסא הכבוד, שהוא מקור לנפש הבהמית^[58]: "פני אריה, פני שור" כו'. מה שאין כן משה, בחינת "מה", היינו בחינת אדם שעל הכסא כו'. אדם בגימטריא מ"ה. והוא בחי' הצמצום, להיות יש מאין. כי "אלהים" לשון שררה. כי: "אין מלך בלא עם", מלשון: עוממות. 

"והאלהים יעננו" - הנה לשון עניה בלשון הקודש הוא, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, גבי הלל^[59]: "עונה אחריהם מה שהם אומרים". שמה שהשומע אומר מה שאומר המדבר, נקרא עונה. וזהו: "והאלהים יעננו". - שבחינת יחודא תתאה, יענה להמשכה זו של משה, שהמשיך מבחינת יחודא עלאה. להיות מלמטה למעלה, כמו מלמעלה למטה.

וענין, "ידבר", ו"יעננו", לשון הווה - הנה אתפשטותא דמשה בכל דרא, היא בחינת הבטול שיש בכל אדם, לפום מאי דמשער בלביה, בקיום התורה והמצות, בבחינת^[60]: בטל רצונך:

ה וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה^[61]: "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו" - לא הכל שוים בבחינה אחת, אלא כל חד לפום שיעורא דיליה בבחינת הבטול לאור אין סוף ברוך הוא בחינת'^[36]: "אין עוד מלבדו"^[62], ו"אני ה' לא שניתי". וכמו שהיה אור אין סוף ברוך הוא ממלא כל חלל זה דעולם הזה קודם שנברא עולם הזה - כך הוא ממש לאחר שנברא. והוא בחינת משה: "ונחנו מה". ושכינה מדברת מתוך גרונו של משה.

וכן בכל דור ודור. כמו שאמר המגיד להבית יוסף: "אני המשנה המדברת בפיך". ולכן נקרא התלמיד חכם בשם משה. כדאיתא בגמרא^[63]: "משה שפיר קאמרת". כי התלמיד חכם הוא המקבל מבחינת חכמה עלאה, כח מ"הף ו"אבא יסד ברתא". כמו שכתוב^[64]: "ה' בחכמה יסד ארץ" - הוא "'דבר ה''" זו הלכה" שבפי תלמיד חכם.

וזהו: "בקולו של משה" - כי קול הוא בחינת המשכה מההעלם אל הגלוי, כמו מהבל הלב אל הגרון ע"ד משל. כנודע מה שכתוב על פסוק^[65]: "קנה חכמה". - כלומר, כפי ערך המשכת בחינת הבטול לאור אין סוף ברוך הוא ככה ממש: "האלהים יעננו" להיות: "קורא ושונה כנגדו":