איכה פרק ג

א אֲנִ֤י הַגֶּ֨בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י בְּשֵׁ֖בֶט עֶבְרָתֽוֹ׃

(א) אני הגבר ראה עני - היה מתאונן ירמיה לומר, "אני הגבר ראה עני", אשר ראה עוני מכל הנביאים שנתנבאו על חורבן הבית.

שבימיהם לא נחרב הבית כי אם בימי.

בשבט עברתו - של רודה ומכה הוא הקב"ה:

ב אוֹתִ֥י נָהַ֛ג וַיֹּלַ֖ךְ חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר׃

ג אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב יַֽהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ כָּל־הַיּֽוֹם׃ {ס}

(ג) אך בי ישוב - אני לבדי לוקה תמיד. כי כל תשובות מכותיו עלי:

ד בִּלָּ֤ה בְשָׂרִי֙ וְעוֹרִ֔י שִׁבַּ֖ר עַצְמוֹתָֽי׃

(ד) בלה בשרי - כמו (ישעיה מ) "לבול עץ".

ד"א "בלה בשרי ועורי", כמו, (ישעיה נא) "והארץ כבגד תבלה". כלומר שכבו לארץ חוצות נער וזקן לא היה להם כר וכסת ובלה בשרם כשהם גולים:

ה בָּנָ֥ה עָלַ֛י וַיַּקַּ֖ף רֹ֥אשׁ וּתְלָאָֽה׃

(ה) ויקף - הקיפני.

ראש ותלאה - כמו, (דברים כט) "ראש ולענה".

ומדרש אגדה, "ראש", זה נבוכדנצר לגלות יהויכין. "ותלאה", נבוזראדן, שגמר המכה בימי צדקיהו והלאני:

ו בְּמַֽחֲשַׁכִּ֥ים הֽוֹשִׁיבַ֖נִי כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם׃ {ס}

ז גָּדַ֧ר בַּֽעֲדִ֛י וְלֹ֥א אֵצֵ֖א הִכְבִּ֥יד נְחָשְׁתִּֽי׃

(ז) גדר בעדי - עשה חומה לנגדי להיות כלוא.

ולא אצא - הושיב סביבותי מחנות וגייסות של אורבים.

הכביד נחשתי - עשה לרגלי נחושתים כבדים שלא אוכל לילך. פיר"ייש בלעז:

ח גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַֽאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי׃

(ח) שתם תפלתי - סתם חלונות הרקיע בפניה:

ט גָּדַ֤ר דְּרָכַי֙ בְּגָזִ֔ית נְתִֽיבֹתַ֖י עִוָּֽה׃ {ס}

(ט) נתיבותי עוה - אם באתי לצאת איני יוצאה בדרכים הסלולים בדרך ישרה מפני האויבים ואצא דרך עקלתון:

י דֹּ֣ב אֹרֵ֥ב הוּא֙ לִ֔י אריה (אֲרִ֖י) בְּמִסְתָּרִֽים׃

(י) דוב אורב הוא לי - הקב"ה נהפך לי לדוב אורב:

יא דְּרָכַ֥י סוֹרֵ֛ר וַֽיְפַשְּׁחֵ֖נִי שָׂמַ֥נִי שֹׁמֵֽם׃

(יא) דרכי סורר - לשון סירים קוצים סורר קווץ אותם מפזר קוצים בדרכי.

ויפשחני - לשון פיסוק הרגלים. שהעובר על הדרכים שאין מופנים צריך להרחיב צעדיו.

ויש דוגמא בלשון גמרא, "האי מאן דפשח דיקלא":

יב דָּרַ֤ךְ קַשְׁתּוֹ֙ וַיַּצִּיבֵ֔נִי כַּמַּטָּרָ֖א לַחֵֽץ׃ {ס}

(יב) ויציבני כמטרא - העמידני לנגד חציו לירות בי כמטרא אשניי"לא בלעז.

יג הֵבִיא֙ בְּכִלְיֹתָ֔י בְּנֵ֖י אַשְׁפָּתֽוֹ׃

(יג) בני אשפתו - חצים שנותנין בתוך אשפה שקורין קויכ"רא:

יד הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכָל־עַמִּ֔י נְגִֽינָתָ֖ם כָּל־הַיּֽוֹם׃

טו הִשְׂבִּיעַ֥נִי בַמְּרוֹרִ֖ים הִרְוַ֥נִי לַֽעֲנָֽה׃ {ס}

טז וַיַּגְרֵ֤ס בֶּֽחָצָץ֙ שִׁנָּ֔י הִכְפִּישַׁ֖נִי בָּאֵֽפֶר׃

(טז) ויגרס - וישבר. ודוגמתו, (תהלים קיט) "גרסה נפשי". וכן, (ויקרא ב) "גרש כרמל".

בחצץ - אבנים דקים שבתוך העפר, שהיו לשין עיסתן הגולי' בתוך הגומות שחופרים בקרקע, והחצץ נכנס לתוכה.

כשאמר הקב"ה ליחזקאל, (יחזקאל יב) "עשה לך כלי גולה", לשתות בו, ללוש בתוכו, חרדה קטנה. כדי שילמדו הם ויעשו כן.

כענין שנאמר, (יחזקאל כ"ד) "והיה יחזקאל לכם למופת".

והם היו משחקים עליו ולא עשו כן.

לסוף נשתברו שיניהם.

הכפישני - כפה אותי באפר ככלי הכפוי על פיו. ארנ"טיר בלעז.

ויש דומה במשנה, (יבמות ק"ו) "פישון הגמל במדה הכפושה מדד":

יז וַתִּזְנַ֧ח מִשָּׁל֛וֹם נַפְשִׁ֖י נָשִׁ֥יתִי טוֹבָֽה׃

יח וָֽאֹמַר֙ אָבַ֣ד נִצְחִ֔י וְתֽוֹחַלְתִּ֖י מֵֽיְהוָֽה׃ {ס}

(יח) ואמר אבד נצחי - אמרתי בלבי ברוב צרותי אבד עולמי וסברי:

יט זְכָר־עָנְיִ֥י וּמְרוּדִ֖י לַֽעֲנָ֥ה וָרֹֽאשׁ׃

(יט) ומרודי - קומפלויי"נט בלעז:

כ זָכ֣וֹר תִּזְכּ֔וֹר ותשיח (וְתָשׁ֥וֹחַ) עָלַ֖י נַפְשִֽׁי׃

(כ) זכור תזכור - נפשי את עניי ומרודי ותשוח עלי. כך הוא פשוטו לפי ענין שיטת המקרא.

ומ"א, "זכור תזכור", ידעתי שסופך לזכור את העשוי לי. אבל "תשוח עלי נפשי", להמתין עד זמן הזכירה.

ומכאן ייסד הפייט, בזאת ידעתי, כי יש לך לזכור, אבל תשוח עלי נפשי, עד שתזכור:

כא זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל׃ {ס}

(כא) זאת אשיב אל לבי - אחר שאמר לי לבי, אבדה תוחלתי מה', אשיב זאת לבי ואוחיל עוד. ומה היא זאת שאשיב אל לבי:

כב חַֽסְדֵ֤י יְהוָה֙ כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹֽא־כָל֖וּ רַֽחֲמָֽיו׃

(כב) חסדי ה' כי לא תמנו - וכל הענין עד מה יתאונן וגו'.

כי לא תמנו - כמו כי לא תמו.

ויש מפרשים, "כי לא תמנו", כמו, (במדבר טז) "האם תמנו לגוע". חסדי ה' הם אשר לא תמנו, ולא כלינו בעונינו:

כג חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים רַבָּ֖ה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃

(כג) חדשים לבקרים - מתחדשים הם חסדיך מיום אל יום.

רבה אמונתך - גדולה היא הבטחתך ודבר גדול הוא להאמין בך שתקיים ותשמור מה שהבטחת לנו:

כד חֶלְקִ֤י יְהוָה֙ אָֽמְרָ֣ה נַפְשִׁ֔י עַל־כֵּ֖ן אוֹחִ֥יל לֽוֹ׃ {ס}

(כד) חלקי ה' אמרה נפשי - ה' מנת חלקי ודין הוא שאוחיל לו:

כה ט֤וֹב יְהוָה֙ לְקֹוָ֔ו לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ׃

כו ט֤וֹב וְיָחִיל֙ וְדוּמָ֔ם לִתְשׁוּעַ֖ת יְהוָֽה׃

(כו) טוב ויחיל ודומם - וי"ו של ויחיל יתירה. כמו וי"ו של (בראשית ל"ו) "ואיה" וענה.

טוב שיחול אדם וידום ויצפה לתשועות ה':

כז ט֣וֹב לַגֶּ֔בֶר כִּֽי־יִשָּׂ֥א עֹ֖ל בִּנְעוּרָֽיו׃ {ס}

כח יֵשֵׁ֤ב בָּדָד֙ וְיִדֹּ֔ם כִּ֥י נָטַ֖ל עָלָֽיו׃

(כח) ישב בדד - מי שאירע לו אבל וצרה ישב גלמוד ויצפה לטובה.

וידום - לשון המתנה. כמו (שמואל א יד) "אם כה יאמרו אלינו דומו דיהונתן".

כי נטל עליו - כי בעל הגזרות נשא עליו הגזירה זו:

כט יִתֵּ֤ן בֶּֽעָפָר֙ פִּ֔יהוּ אוּלַ֖י יֵ֥שׁ תִּקְוָֽה׃

ל יִתֵּ֧ן לְמַכֵּ֛הוּ לֶ֖חִי יִשְׂבַּ֥ע בְּחֶרְפָּֽה׃ {ס}

לא כִּ֣י לֹ֥א יִזְנַ֛ח לְעוֹלָ֖ם אֲדֹנָֽי׃

(לא) כי לא יזנח לעולם ה' - לכן טוב לידום:

לב כִּ֣י אִם־הוֹגָ֔ה וְרִחַ֖ם כְּרֹ֥ב חֲסָדָֽיו׃

(לב) כי אם הוגה - אם האדם מביא עליו יגון בשביל עונו ואחר כך וריחם כרוב חסדיו.

הוגה ויגה - לשון תוגה הם.

לג כִּ֣י לֹ֤א עִנָּה֙ מִלִּבּ֔וֹ וַיַּגֶּ֖ה בְּנֵי־אִֽישׁ׃ {ס}

(לג) כי לא ענה - ויגה בני איש מלבו ומרצונו כי העון גורם:

לד לְדַכֵּא֙ תַּ֣חַת רַגְלָ֔יו כֹּ֖ל אֲסִ֥ירֵי אָֽרֶץ׃

(לד) לדכא תחת רגליו - מוסב על כי לא ענה מלבו להיות מדכה תחת רגליו וגו', ולא להטות משפט גבר וגו', ולא לעות אדם בריבו כל אלה ה' לא ראה לא נראה לו ולא עלתה לפניו במחשבתו לעשות כן:

לה לְהַטּוֹת֙ מִשְׁפַּט־גָּ֔בֶר נֶ֖גֶד פְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן׃

לו לְעַוֵּ֤ת אָדָם֙ בְּרִיב֔וֹ אֲדֹנָ֖י לֹ֥א רָאָֽה׃ {ס}

(לו) לא ראה - לא הוכשר בעיניו שיעוותו בית דין של מעלה אדם בריבו כמו מה ראית כי עשית וגו':

לז מִ֣י זֶ֤ה אָמַר֙ וַתֶּ֔הִי אֲדֹנָ֖י לֹ֥א צִוָּֽה׃

(לז) מי זה אמר ותהי וגו':

לח מִפִּ֤י עֶלְיוֹן֙ לֹ֣א תֵצֵ֔א הָֽרָע֖וֹת וְהַטּֽוֹב׃

(לח) מפי עליון וגו' - ואם באתי לומר, לא מידו באה אלי הרעה הזאת, מקרה היא שהיה לי.

אין זאת.

כי אם, בין רעות בין טובות, "מי זה אמר ותהי?" אם "ה' לא צוה".

ומפיו לא תצא, הן רעה הן טובה.

אבל "מה י"ש לה"תאונן אדם חי גבר על חטאיו".

כל איש ואיש, יתאונן על חטאיו. כי הם המביאים עליו הרעה.

"מפי עליון לא תצא".

אמר רבי יוחנן, מיום שאמר הקב"ה, (דברים ל') "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב" וגו', לא יצא רעה וטובה מפיו.

אלא הרעה באה מאליה, לעושה רע. והטוב, לעושה טוב.

לפיכך, "מה יתאונן", למה יתרעם האדם, אם לא "על חטאיו":

לט מַה־יִּתְאוֹנֵן֙ אָדָ֣ם חָ֔י גֶּ֖בֶר עַל־חֲטָאָֽו׃ {ס}

 

מ נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֨ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד־יְהוָֽה׃

[ברכות ה, א]

 

מא נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֨נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם׃

(מא) נשא לבבינו אל כפים - כשאנו נושאים את כפינו אל השמים, נשא אף לבבינו עמהם, לשוב. להשיב לבבינו, לפני המקום ב"ה.

ד"א "אל כפים" - אל העננים. אל שמים. כמה דאת אמר, (מלכים א יט) "והנה עב קטנה ככף איש עולה".

וכן, (איוב לו) "על כפים כסה אור".

ומדרש רבותינו, "נשא לבבינו", באמת להקב"ה. כאדם הרוחץ בנקיון כפיו, שמשליך מידיו כל טינוף. כי מודה ועוזב, ירוחם. והמודה ואינו עוזב, כטובל ושרץ בידו:

מב נַ֤חְנוּ פָשַׁ֨עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ אַתָּ֖ה לֹ֥א סָלָֽחְתָּ׃ {ס}

(מב) נחנו פשענו ומרינו - זה דרכינו על ידי יצר הרע.

אתה לא סלחת - ולך היתה נאה הסליחה, כי כן דרכך:

מג סַכּ֤וֹתָה בָאַף֙ וַֽתִּרְדְּפֵ֔נוּ הָרַ֖גְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ׃

(מג) סכות באף - חצצת את האף, להיות מחיצה בינך ובינינו, ותרדפנו בו:

מד סַכּ֤וֹתָה בֶֽעָנָן֙ לָ֔ךְ מֵֽעֲב֖וֹר תְּפִלָּֽה׃

מה סְחִ֧י וּמָא֛וֹס תְּשִׂימֵ֖נוּ בְּקֶ֥רֶב הָֽעַמִּֽים׃ {ס}

(מה) סחי ומאוס - הוא ניע. בלשון משנה, "כיחו וניעו". שניסח מתוך הריאה ויוצא דרך הגרון.

תשימנו - לשון הווה הוא:

מו פָּצ֥וּ עָלֵ֛ינוּ פִּיהֶ֖ם כָּל־אֹֽיְבֵֽינוּ׃

מז פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר׃

(מז) פחד ופחת - כשנסנו מפני הפחד, נפלנו אל הפחת שוחה.

השאת - לשון שאייה כמו השאת:

מח פַּלְגֵי־מַ֨יִם֙ תֵּרַ֣ד עֵינִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי׃ {ס}

מט עֵינִ֧י נִגְּרָ֛ה וְלֹ֥א תִדְמֶ֖ה מֵאֵ֥ין הֲפֻגֽוֹת^[1]׃

(מט) מאין הפוגות - מאין חליפין והעברה:

נ עַד־יַשְׁקִ֣יף וְיֵ֔רֶא יְהוָ֖ה מִשָּׁמָֽיִם׃

נא עֵינִי֙ עֽוֹלְלָ֣ה לְנַפְשִׁ֔י מִכֹּ֖ל בְּנ֥וֹת עִירִֽי׃ {ס}

(נא) עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי - ירמיה ממשפחת כהנים היה, ואמר, "עיני", בדמעה "עוללה" וניוולה פני עלי "נפשי מכל בנות עירי".

עוללה - לשון נוול. כמו, (איוב טז) "ועוללתי בעפר קרני".

מכל בנות עירי - משפחתי יש לה לבכות, מכל משפחות העיר, שהיתה נבחרת לקדושה ולעבודת הקב"ה מכל ישראל:

נב צ֥וֹד צָד֛וּנִי כַּצִּפּ֖וֹר אֹֽיְבַ֥י חִנָּֽם׃

נג צָֽמְת֤וּ בַבּוֹר֙ חַיָּ֔י וַיַּדּוּ־אֶ֖בֶן בִּֽי׃

(נג) צמתו בבור חיי - בבית הכלא.

צמתו - אסרו כמו "צומת הגידין"

(שיר השירים ד,א) "מבעד לצמתך". אישריי"טור.

וידו אבן בי - על פי הבאר.

כך עשו לדניאל. וירמיה ראה ברוח הקדש.

צמתו בבור חיי - ואף על פי ש"צמתו בבור חיי", שאיני יכול לעלות מתוכו, לא שתו לבם גם לזאת, עד ש"ידו אבן בי":

נד צָֽפוּ־מַ֥יִם עַל־רֹאשִׁ֖י אָמַ֥רְתִּי נִגְזָֽרְתִּי׃ {ס}

(נד) צפו מים וגו' - שבזמן שבא אדם במים עד מתניו, עדיין יש תקוה.

אבל אם צפו מים על ראשו, אז אמר, אבדה תקותי.

אבל אני איני עושה כן, אלא "קראתי" וגו'.

צפו מים - אומות העולם:

נה קָרָ֤אתִי שִׁמְךָ֙ יְהוָ֔ה מִבּ֖וֹר תַּחְתִּיּֽוֹת׃

נו קוֹלִ֖י שָׁמָ֑עְתָּ אַל־תַּעְלֵ֧ם אָזְנְךָ֛ לְרַוְחָתִ֖י לְשַׁוְעָתִֽי׃

נז קָרַ֨בְתָּ֙ בְּי֣וֹם אֶקְרָאֶ֔ךָּ אָמַ֖רְתָּ אַל־תִּירָֽא׃ {ס}

(נז) קרבת ביום אקראך - כך היית רגיל בימים הראשונים, לקרב אלי ביום קוראי:

נח רַ֧בְתָּ אֲדֹנָ֛י רִיבֵ֥י נַפְשִׁ֖י גָּאַ֥לְתָּ חַיָּֽי׃

(נח) רבת ה' ריבי - בימים שעברו:

נט רָאִ֤יתָה יְהוָה֙ עַוָּ֣תָתִ֔י שָׁפְטָ֖ה מִשְׁפָּטִֽי׃

(נט) ראיתה ה' עותתי - בצרה הזאת שעוותו בי אויבי.

שפטה משפטי - כאשר עשית כבר:

ס רָאִ֨יתָה֙ כָּל־נִקְמָתָ֔ם כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם לִֽי׃ {ס}

סא שָׁמַ֤עְתָּ חֶרְפָּתָם֙ יְהוָ֔ה כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם עָלָֽי׃

סב שִׂפְתֵ֤י קָמַי֙ וְהֶגְיוֹנָ֔ם עָלַ֖י כָּל־הַיּֽוֹם׃

סג שִׁבְתָּ֤ם וְקִֽימָתָם֙ הַבִּ֔יטָה אֲנִ֖י מַנְגִּֽינָתָֽם׃ {ס}

סד תָּשִׁ֨יב לָהֶ֥ם גְּמ֛וּל יְהוָ֖ה כְּמַֽעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶֽם׃

סה תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מְגִנַּת־לֵ֔ב תַּאֲלָֽתְךָ֖ לָהֶֽם׃

(סה) מגנת לב - שבר לב.

כמה דאת אומר, (הושע יא) "אמגנך ישראל".

(בראשית יד) "אשר מגן צריך בידך".

ד"א "מגנת לב" - אוטם הלב.

צרה ואנחה, אשר היא כמגן כנגד לבם.

והמפרשו בלשון תוגה ויגון, טועה.

שאין נו"ן נופלת בו.

שהנו"ן ב"יגון" אינה שורש.

אלא כגון נו"ן של "המון", מגזרת "המו גוים".

וכגון נו"ן של "קלון", מגזרת נקלה.

וכנו"ן של "ציון" מגזרת "ציה".

וכן נו"ן, של "שברון" מגזרת שבר.

(וכגון נו"ן של שממון שגעון נ"ל שצ"ל וק"ל).

תאלתך - לשון, (ישעיה יט) "נואלו שרי צוען":

סו תִּרְדֹּ֤ף בְּאַף֙ וְתַשְׁמִידֵ֔ם מִתַּ֖חַת שְׁמֵ֥י יְהוָֽה׃ {פ}