איכה פרק ד

א אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֨כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת׃ {ס}

(א) איכה יועם זהב - קינה זו נאמרה על יאשיהו.

כמו שנאמר בדברי הימים, (ב יט) "הלא היא כתובה על ספר הקינות".

ועמה, חיבר בתוך הקינה, את שאר בני ציון.

יועם - יכהה. כמו דאת מתרגם, (ויקרא יג) "כהה עמיא".

זהב - מראית פנים, המצהיב כזהב.

ישנא - ישתנה ממראיתו.

הכתם - קבוצת כלי נוי הזהב שהם לעדי קרוי כתם.

אבני קדש - בנים המאירים כאבנים טובות.

ומ"א, כל רביעית דם, שיצא מיאשיהו, בכל חץ וחץ שנעצו בו, היה ירמיהו קוברו במקומה. ועליה הוא קורא, "תשפכנה אבני קדש":

ב בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי־חֶ֔רֶשׂ מַֽעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר׃ {ס}

(ב) המסלאים בפז - המהוללים והנערכים כפז. הרואה אותם אומר, ראו תוארם של אלו, כמראית פז.

וכן, (איוב כה) "לא תסולה בכתם אופיר".

(איוב כ"ה), "בכתם טהור לא תסולה".

(תהלים סה) "סולו לרוכב בערבות". לשון הילול וערך הן.

לנבלי חרש - כדי חרש, שנותנים בהם יין. כגון, "נבלי יין" (שמואל א כה,יח).

(ירמיה מח,יב), "ונבליהם ינפצו":

ג גַּם־תנין (תַּנִּים֙) חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּֽוּרֵיהֶ֑ן בַּת־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר כי ענים (כַּיְעֵנִ֖ים) בַּמִּדְבָּֽר׃ {ס}

(ג) גם תנין - אף על פי שאכזרי הוא, "חלצו שד".

כשרואה את בנו בא מרחוק רעב, חולץ שדיו מתוך נרתיקו. שיש לו כיסוי על דדיו, ומוציאו מתוכו, כדי שלא יראהו בנו מכוסה, ויחזור לאחוריו, ו"היניקו גוריהן".

בת עמי לאכזר - רואים את בניהם צועקים ללחם, ואין פורש להם. שחייהם קודמים להם לחיי בניהם, מחמת הרעב:

ד דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל־חִכּ֖וֹ בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם׃ {ס}

ה הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּֽחוּצ֑וֹת הָֽאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת׃ {ס}

(ה) האמונים עלי תולע - על בגדי צבעונין.

האמונים - לשון, (אסתר ב) "ויהי אומן את הדסה".

אשפתות - אשפות של זבל. שוכבים על האשפות בחוץ:

ו וַיִּגְדַּל֙ עֲו֣͏ֹן בַּת־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ־רָ֔גַע וְלֹא־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם׃ {ס}

(ו) ויגדל עון וגו' - פורענותם מוכיח עליהם, שגדול עונם משל סדום.

ההפוכה כמו רגע - שהרי סדום לא נמשכה צרתם כרגע אחד נהפכה.

ולא חלו בה ידים - ידי האויב. כי ע"י המלאכים נהפכה,

ויש מדרשי אגדה. ואינו מיושב על סדר המקראות:

ז זַכּ֤וּ נְזִירֶ֨יהָ֙ מִשֶּׁ֔לֶג צַח֖וּ מֵֽחָלָ֑ב אָ֤דְמוּ עֶ֨צֶם֙ מִפְּנִינִ֔ים סַפִּ֖יר גִּזְרָתָֽם׃ {ס}

(ז) זכו נזיריה - שריה. כמו, נזר, וכתר.

ואני אומר, "נזיריה" ממש.

שהיו מגודלי שער, ונאים ביותר, ומוסב, על "בת עמי".

אדמו עצם מפנינים - אותם שהיו מראיהם אדום מפנינים.

ו"גזרתם" כמו ספיר, "חשך" תארם מפחמים:

ח חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תָּֽאֳרָ֔ם לֹ֥א נִכְּר֖וּ בַּֽחוּצ֑וֹת צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ׃ {ס}

(ח) משחור - הוא פחם.

עצם - לשון מראה. כמו, (שמות כד) "וכעצם השמים לטוהר". קו"לר בלע"ז. צפד - נקמט ונתחבר ואין לו דמיון:

ט טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָזֻ֨בוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי׃ {ס}

(ט) שהם יזבו מדוקרים וגו' - חללי הרעב היו נפוחים מריח תנובות השדה.

שהיו האויבים צולים בשר על העשבים חוץ לחומה, והריח נכנס לתוך נפוחי הרעב, וכריסן נבקעת, ופרשם זב. והרי זה מיתת ניוול יותר מהרוגי חרב.

מדוקרים - מבוקעים.

בין נפיחת רעב, בין ביקוע חרב, קרוי דקירה.

מתנובות שדי - משרשים ועשבים שמלקטים ואוכלים, רב פרשם ומאוסם:

י יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי׃ {ס}

(י) לברות - למאכל.

כמו, (שמואל ב יב) "ולא ברה אתם לחם".

(שמואל ב' ג) "להברות את דוד":

יא כִּלָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסֹֽדֹתֶֽיהָ׃ {ס}

(יא) כלה ה' את חמתו - אשר בערה בו כמה שנים, עתה כלה אותה בהנקמו מהם:

יב לֹ֤א הֶֽאֱמִ֨ינוּ֙ מַלְכֵי־אֶ֔רֶץ וכל (כֹּ֖ל) יֹֽשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַֽׁעֲרֵ֖י יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ {ס}

יג מֵֽחַטֹּ֣אות נְבִיאֶ֔יהָ עֲו͏ֹנֹ֖ת כֹּֽהֲנֶ֑יהָ הַשֹּֽׁפְכִ֥ים בְּקִרְבָּ֖הּ דַּ֥ם צַדִּיקִֽים׃ {ס}

(יג) מחטאת נביאיה - של שקר, היתה לה הרעה הזאת:

יד נָע֤וּ עִוְרִים֙ בַּֽחוּצ֔וֹת נְגֹֽאֲל֖וּ בַּדָּ֑ם בְּלֹ֣א יֽוּכְל֔וּ יִגְּע֖וּ בִּלְבֻֽשֵׁיהֶֽם׃ {ס}

(יד) נעו עורים בחוצות - כשהיו העורים הולכים בשוק, היו נעים, ורגליהם נשמטים בדם ההרוגים, שהיו הרשעים הורגים בתוכה.

נגאלו בדם - נתלכלכו בדם, עד אשר לא יוכלו הקרובים אליהם ליגע בלבושיהם, והיו קוראים אליהם:

טו ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֨וּרוּ֙ אַל־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖פוּ לָגֽוּר׃ {ס}

(טו) סורו - מעלינו אתם הטמאים, המלוכלכים בדם.

כי נצו - לשון סרחון ולכלוך.

כמו, (ויקרא א) "מוראתו בנוצתה", דמתרגמינן, "באוכליה". כך חברו מנחם.

גם נעו - נשמטו בדם:

טז פְּנֵ֤י יְהוָה֙ חִלְּקָ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַבִּיטָ֑ם פְּנֵ֤י כֹֽהֲנִים֙ לֹ֣א נָשָׂ֔אוּ זקנים (וּזְקֵנִ֖ים) לֹ֥א חָנָֽנוּ׃ {ס}

(טז) פני ה' חלקם - פנים של זעם מאת הקב"ה, "חלקם", והפרידם, בגוים. למען אשר "פני הכהנים לא נשאו" בהיותם בשלוותם:

יז עודינה (עוֹדֵ֨ינוּ֙) תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ׃ {ס}

(יז) עודינו תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל - כשבאה עלינו הרעה, עדיין היו עינינו צופות אל חיל פרעה, שנאמר בהם, (ישעיה ל) "ומצרים הבל וריק יעזורו".

שהיו מבטיחים אותנו עזרה, ולא באו.

כמו שנאמר בהם, (ירמיה לו) "הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה, שב לארצו מצרימה".

מצינו במדרש קינות, שהיו באים בספינות.

רמז הקב"ה לים, והציף לפניהם נודות נפוחים, כמין מעי אדם ננערים במים.

אמרו זה לזה, הנודות הללו הם אבותינו, אנשי מצרים שטבעו בים מחמת היהודים הללו, ואנחנו יוצאים לעזרתם?!

עמדו וחזרו לאחוריהם.

צפינו - חכינו:

יח צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹֽבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛נוּ מָֽלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי־בָ֥א קִצֵּֽנוּ׃ {ס}

(יח) צדו צעדינו - אויבינו ארבו את "צעדינו מלכת ברחובותינו".

כמו, (שמות כא) "ואשר לא צדה".

(שמואל א כד), "ואתה צודה את נפשי":

יט קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹֽדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל־הֶֽהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ^[1] בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ׃ {ס}

כ ר֤וּחַ אַפֵּ֨ינוּ֙ מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֔ה נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִֽיתוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם׃ {ס}

(כ) משיח ה' - הוא יאשיהו.

כמו שנאמר, (דברי הימים ב ל"א), "ויקונן ירמיהו על יאשיהו".

בשחיתותם - בגומות שחפרו:

כא שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת־אֱד֔וֹם יושבתי (יוֹשֶׁ֖בֶת) בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם־עָלַ֨יִךְ֙ תַּֽעֲבָר־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי׃ {ס}

(כא) שישי ושמחי בת אדום - נתנבא ירמיהו על חורבן בית שני שיחרבוהו רומיים.

שישי ושמחי - לפי שעה. אבל סופך שגם עליך תעבור כוס הפורענות ותשכרי ממנו.

ותתערי - ותקיאי. כמו, (בראשית כד) "ותער כדה":

כב תַּם־עֲו͏ֹנֵךְ֙ בַּת־צִיּ֔וֹן לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ פָּקַ֤ד עֲו͏ֹנֵךְ֙ בַּת־אֱד֔וֹם גִּלָּ֖ה עַל־חַטֹּאתָֽיִךְ׃ {פ}

(כב) תם עונך בת ציון - לקית על כל חטאותיך.

לא יוסיף להגלותך - מגלות אדום ולהלן עוד: