אסתר פרק ז

א וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן לִשְׁתּ֖וֹת עִם־אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּֽה׃

ב וַיֹּאמֶר֩ הַמֶּ֨לֶךְ לְאֶסְתֵּ֜ר גַּ֣ם בַּיּ֤וֹם הַשֵּׁנִי֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵֽלָתֵ֛ךְ אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּ֖ה וְתִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ

ג וַתַּ֨עַן אֶסְתֵּ֤ר הַמַּלְכָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב תִּנָּֽתֶן־לִ֤י נַפְשִׁי֙ בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י וְעַמִּ֖י בְּבַקָּֽשָׁתִֽי׃

תנתן לי נפשי - שלא אהרג בשלשה עשר באדר, שגזרת גזירת הריגה על עמי ומולדתי:

ועמי - תינתן לי בבקשתי, שלא יהרגו. ואם תאמר מה איכפת לך? "כי איככה אוכל וראיתי" וגו':

ד כִּ֤י נִמְכַּ֨רְנוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמִּ֔י לְהַשְׁמִ֖יד לַֽהֲר֣וֹג וּלְאַבֵּ֑ד וְ֠אִלּוּ לַֽעֲבָדִ֨ים וְלִשְׁפָח֤וֹת נִמְכַּ֨רְנוּ֙ הֶֽחֱרַ֔שְׁתִּי כִּ֣י אֵ֥ין הַצָּ֛ר שֹׁוֶ֖ה בְּנֵ֥זֶק הַמֶּֽלֶךְ׃ {ס}

כי אין הצר שוה בנזק המלך - איננו חושש בנזק המלך. שאילו רדף אחר הנאתך, היה לו לומר, מכור אותם לעבדים ולשפחות וקבל הממון, או החי' אותם להיות לך לעבדים הם וזרעם:

ה וַיֹּ֨אמֶר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וַיֹּ֖אמֶר לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה מִ֣י ה֥וּא זֶה֙ וְאֵֽי־זֶ֣ה ה֔וּא אֲשֶׁר־מְלָא֥וֹ לִבּ֖וֹ לַֽעֲשׂ֥וֹת כֵּֽן׃

ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה - כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר ב' פעמים אינו אלא למדרש. ומדרשו של זה, בתחלה היה מדבר עמה על ידי שליח, עכשיו שידע שממשפחת מלכים היא, דבר עמה הוא בעצמו:

ו וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִ֚ישׁ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב הָמָ֥ן הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה וְהָמָ֣ן נִבְעַ֔ת מִלִּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַמַּלְכָּֽה׃

ז וְהַמֶּ֜לֶךְ קָ֤ם בַּֽחֲמָתוֹ֙ מִמִּשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן אֶל־גִּנַּ֖ת הַבִּיתָ֑ן וְהָמָ֣ן עָמַ֗ד לְבַקֵּ֤שׁ עַל־נַפְשׁוֹ֙ מֵֽאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה כִּ֣י רָאָ֔ה כִּֽי־כָלְתָ֥ה אֵלָ֛יו הָֽרָעָ֖ה מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃

כי כלתה - נגמרה הרעה והשנאה והנקמה:

ח וְהַמֶּ֡לֶךְ שָׁב֩ מִגִּנַּ֨ת הַבִּיתָ֜ן אֶל־בֵּ֣ית ׀ מִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֗יִן וְהָמָן֙ נֹפֵ֗ל עַל־הַמִּטָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶסְתֵּ֣ר עָלֶ֔יהָ וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ הֲ֠גַם לִכְבּ֧וֹשׁ אֶת־הַמַּלְכָּ֛ה עִמִּ֖י בַּבָּ֑יִת הַדָּבָ֗ר יָצָא֙ מִפִּ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּפְנֵ֥י הָמָ֖ן חָפֽוּ׃

והמן נפל - המלאך דחפו:

על המטה אשר אסתר עליה - דרכן היה לישב בסעודה על צדן על גבי המטות, כמו שאמר בראש הספר, "מטות זהב וכסף" לבני המשתה. 

הגם לכבוש - לשון תימה הוא. "לכבוש", לאנוס בחזקה. כמו, (במדבר לב) "ונכבשה הארץ":

ט וַיֹּ֣אמֶר חַ֠רְבוֹנָה אֶחָ֨ד מִן־הַסָּֽרִיסִ֜ים לִפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ גַּ֣ם הִנֵּֽה־הָעֵ֣ץ אֲשֶׁר־עָשָׂ֪ה הָמָ֟ן לְֽמָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁ֧ר דִּבֶּר־ט֣וֹב עַל־הַמֶּ֗לֶךְ עֹמֵד֙ בְּבֵ֣ית הָמָ֔ן גָּבֹ֖הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֑ה וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ תְּלֻ֥הוּ עָלָֽיו׃

גם הנה העץ - גם רעה אחרת עשה. שהכין העץ, לתלות אוהבו של מלך, שהציל המלך מסם המות:

י וַיִּתְלוּ֙ אֶת־הָמָ֔ן עַל־הָעֵ֖ץ אֲשֶׁר־הֵכִ֣ין לְמָרְדֳּכָ֑י וַֽחֲמַ֥ת הַמֶּ֖לֶךְ שָׁכָֽכָה׃ {ס}