טו וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃
(טו) כי יראה וגו' כי צחקת - הראשון משמש לשון דהא. שנותן טעם לדבר. "ותכחש שרה" לפי ש"יראה". והשני משמש בלשון אלא. "ויאמר לא" כדבריך הוא, אלא "צחקת". שאמרו רבותינו: כי משמש בארבע לשונות: "אי, דילמא, אלא, דהא"[1]:
טז וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים[2] וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם׃
(טז) וישקיפו על פני סדום - כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מ"השקיפה ממעון קדשך" (דברים כו, טו). שגדול כח מתנות עניים, שהופך מידת רוגז לרחמים:
לשלחם - ללוותם. כסבור אורחים הם[3]:
יז וַֽיהוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃
(יז) המכסה אני - בתמיה:
אשר אני עושה - בסדום. לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו. אני נתתי לו את הארץ הזאת. וחמשה כרכין הללו שלו הן. שנאמר, (בראשית י, יט) "גבול הכנעני מצידון וגו' בואכה סדומה ועמורה" וגו'. קראתי אותו "אברהם", "אב המון גוים", ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי?![4]:
יח וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃
(יח) ואברהם היו יהיה - מדרש אגדה: (משלי י, ז) "זכר צדיק לברכה", הואיל והזכירו, ברכו. ופשוטו, וכי ממנו אני מעלים? והרי הוא חביב לפני להיות "לגוי גדול" ולהתברך בו "כל גויי הארץ"[5]:
יט כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַֽחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַֽעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃
(יט) כי ידעתיו - לשון חיבה. כמו: (רות ב, א) מודע לאישה. (רות ג, ב) הלא בועז מודעתנו. (שמות לג, יז) ואדעך בשם. ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה. שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה "ידעתיו"? למען אשר יצווה", לפי שהוא מצווה את בניו עלי, לשמור דרכי. ואם תפרשהו כתרגומו, יודע אני בו שיצווה את בניו וגו'. אין למען נופל על הלשון:
יצוה - לשון הווה. כמו (איוב א, ה) "ככה יעשה איוב":
למען הביא - כך הוא מצווה לבניו: "שמרו דרך ה', כדי שיביא ה' על אברהם" וגו'. על בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם. למדנו כל המעמיד בן צדיק, כאלו אינו מת:
כ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה זַֽעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַֽעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָֽבְדָ֖ה מְאֹֽד׃
(כ) ויאמר ה' - אל אברהם. שעשה כאשר אמר, שלא יכסה ממנו:
כי רבה - כל רבה שבמקרא, הטעם למטה בבי"ת. לפי שהן מתורגמין גדולה, או גדלה והולכת. אבל זה טעמו למעלה, ברי"ש. פי שמתורגם גדלה כבר. כמו שפירשתי לעיל: (טו, יז) ויהי השמש באה. (רות א, טו) הנה שבה יבמתך:
כא אֵֽרְדָה־נָּ֣א[6] וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַֽעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃
(כא) ארדה נא ואראה - למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה. הכל כמו שפירשתי בפרשת הפלגה (לעיל יא, ז). דבר אחר: "ארדה נא", לסוף מעשיהם:
הכצעקתה - של מדינה:
הבאה אלי עשו - ואם עומדים במרדם, כלה אני עושה בהם. ואם לא יעמדו במרדן, אדעה מה אעשה, להיפרע מהן בייסורין, ולא אכלה אותן. וכיוצא בו מצינו במקום אחר, (שמות לג, ה) "ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך". ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק בין עשו, לכלה. כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו: "הכצעקתה", צעקת ריבה אחת. שהרגוה מיתה משונה, על שנתנה מזון לעני. כמפורש בחלק (סנהדרין קט, ב):
כב וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּֽלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
(כב) ויפנו משם - ממקום שאברהם ליוום שם[7]:
ואברהם עודנו עומד לפני ה' - והלא לא הלך[8] לעמוד לפניו?[9] אלא הקב"ה בא אצלו[10] ואמר לו, (פסוק כ) "זעקת סדום ועמורה כי רבה", והיה לו לכתוב, "וה' עודנו עומד לפני אברהם"[11]. אלא תיקון סופרים הוא זה. (אשר הפכוהו ז"ל לכתוב כן)[12]:
כג וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃
(כג) ויגש אברהם - מצינו הגשה למלחמה. (ש"ב י, יג) ויגש יואב וגו'. הגשה לפיוס (להלן מד, יח) "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה". והגשה לתפילה, (מלכים א' יח, לו) "ויגש אליהו הנביא". ולכל אלה נכנס אברהם. לדבר קשות, ולפיוס, ולתפילה:
האף תספה - הגם תספה. ולתרגום של אונקלוס שתרגמו: לשון רוגז. כך פירושו. "האף", ישיאך, ש"תספה צדיק עם רשע"[13]:[14]
כד אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם[15] בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹֽא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃
(כד) אולי יש חמישים צדיקים - עשרה צדיקים לכל כרך וכרך. כי חמישה מקומות יש:
כה חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵֽעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּֽרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַֽעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃
(כה) חלילה לך - ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים[16]. למה תמית הצדיקים?:
חלילה לך - חולין הוא לך. יאמרו: כך הוא אומנתו. שוטף הכל, צדיקים ורשעים. כך עשית לדור המבול, ולדור הפלגה[17]:
כדבר הזה - לא הוא, ולא כיוצא בו:
חלילה לך - לעולם הבא[18]:
השופט כל הארץ - נקוד בחטף פת"ח, ה"א של "השופט" לשון תמיה. וכי מי שהוא שופט, לא יעשה משפט אמת?:
כו וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּק֖וֹם בַּֽעֲבוּרָֽם׃
(כו) אם אמצא בסדום וגו' לכל המקום - לכל הכרכים. לפי שסדום הייתה מטרפולין וחשובה מכולם, תלה בה הכתוב:
כז וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֨לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר[19] אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָֽנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃
(כז) ואנכי עפר ואפר - וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד.[20] לולי רחמיך אשר עמדו לי[21]:
כח א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּֽחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַֽחֲמִשָּֽׁה׃
(כח) התשחית בחמשה - והלא הן תשעה לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עימהם:
כט וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּֽעֲב֖וּר הָֽאַרְבָּעִֽים׃
(כט) אולי ימצאון שם ארבעים - וימלטו ארבעה הכרכים. וכן שלשים, יצילו שלשה מהם. או עשרים, יצילו שנים מהם. או עשרה, יצילו אחד מהם:
ל וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַֽאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃
לא וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הוֹאַ֨לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר[22] אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּֽעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃
(לא) הואלתי - רציתי. כמו, (שמות ב, כא) "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה"[23]:
לב וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַֽאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּֽעֲב֖וּר הָֽעֲשָׂרָֽה׃
(לב) אולי ימצאון שם עשרה - על פחות לא בקש. מר דור המבול היו שמונה, נח ובניו ונשיהם ולא הצילו על דורם. ועל תשעה על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא[24]:
לג וַיֵּ֣לֶךְ יְהוָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃
(לג) וילך ה' וגו' - כיון שנשתתק הסניגור, הלך לו הדיין:
ואברהם שב למקומו - נסתלק הדיין, נסתלק הסניגור, והקטיגור מקטרג. ולפיכך (יט, א) "ויבאו שני המלאכים סדומה [בערב]" להשחית. אחד להשחית את סדום. ואחד להציל את לוט. והוא אותו שבא לרפאות את אברהם. והשלישי שבא לבשר את שרה, כיון שעשה שליחותו, נסתלק לו.