כז עַד־מָתַ֗י לָֽעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי׃

(כז) לעדה הרעה וגו' - אלו המרגלים. מכאן לעדה שהיא עשרה:

אשר המה מלינים - את ישראל עלי:

את תלנות בני ישראל אשר המה מלינים - המרגלים "מלינים" אותם "עלי, שמעתי":

[ברכות ו, א]

כח אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי־אָ֨נִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אִם־לֹ֕א כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃

(כח) חי אני - לשון שבועה:

אם לא וגו' כן אעשה - כביכול איני חי:

כאשר דברתם - שבקשתם ממני או במדבר הזה לו מתנו (במדבר יד, ב):

כט בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻֽדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי׃

(כט) וכל פקדיכם לכל מספרכם - כל הנמנה, לכל מספר שאתם נמנין בו. כגון לצאת ולבא לצבא, ולתת שקלים. כל המנויים לכל אותן מספרות, ימותו. ואלו הן, "מבן כ' שנה" וגו', להוציא שבטו של לוי, שאין פקודיהם מבן עשרים:

[ביאור] [ביאור]

ל אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃

לא וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֑ה וְהֵֽבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃

לב וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה׃

(לב) ופגריכם אתם - כתרגומו: לפי שדבר על הבנים להכניסם לארץ, ובקש לומר ואתם תמותו, נופל לשון זה כאן לומר, "אתם":

לג וּ֠בְנֵיכֶם יִֽהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָֽשְׂא֖וּ אֶת־זְנֽוּתֵיכֶ֑ם עַד־תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃

(לג) ארבעים שנה - לא מת אחד מהם פחות מבן שישים, לכך נגזר ארבעים, כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים. ושנה ראשונה הייתה בכלל. ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים? לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה, אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם. וזהו שנאמר, (שמות לב, לד) "וביום פקדי", במרגלים, "ופקדתי עליהם חטאתם". ואף כאן נאמר "תשאו את עונותיכם", ולא "עונתכם". שתי עונות, של עגל ושל תלונה. וחשב להם במניין חייהם, מקצת שנה ככולה. וכשנכנסו לשנת שישים מתו אותם של בני עשרים:

[מבואר] [לברר] [ביאור]

ונשאו את זנותיכם - כתרגומו: "ויקבלון ית חוביכון":

לד בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּ֣ם אֶת־הָאָרֶץ֮ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת־עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת־תְּנֽוּאָתִֽי׃

(לד) את תנואתי - שהניאותם את לבבכם מאחרי. תנואה - לשון הסרה. כמו, (במדבר ל, ו) "כי הניא אביה אותה":

[בענין כלו מתי מדבר]

לה אֲנִ֣י יְהוָה֮ דִּבַּרְתִּי֒ אִם־לֹ֣א ׀ זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל־הָֽעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּֽוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ׃

לו וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה^[1] לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיַּלִּ֤ינוּ עָלָיו֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה^[2] לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ׃

(לו) וישבו וילינו עליו - וכששבו מתור הארץ, הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דיבה, אותם אנשים וימותו. כל הוצאת דיבה לשון חינוך דברים. שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו. כמו: (שה"ש ז, י) "דובב שפתי ישנים". וישנה לטובה וישנה לרעה. לכך נאמר כאן, "מוציאי דיבת הארץ רעה", שיש דיבה שהיא טובה:

דיבה - פרלדי"ץ בלע"ז [לשון הרע]:

לז וַיָּמֻ֨תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מֽוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

(לז) במגפה לפני ה' - באותה מיתה ההגונה להם מידה כנגד מידה. הם חטאו בלשון, ונשתרבב לשונם עד טבורם, ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם. לכך נאמר, "במגפה" ולא "במגפה". וזהו "לפני ה'", באותה הראויה להם על פי מידותיו של הקב"ה. שהוא מודד מידה כנגד מידה:

לח וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן־הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת־הָאָֽרֶץ׃

(לח) ויהושע וכלב חיו וגו' - מה תלמוד לומר "חיו מן האנשים ההם"? אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ, וקמו תחתיהם לחיים:

לט וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד׃

מ וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃

(מ) אל ראש ההר - והוא הדרך העולה לארץ ישראל:

הננו ועלינו אל המקום - לארץ ישראל:

אשר אמר ה' - לתתה לנו שם נעלה:

כי חטאנו - על אשר אמרנו: "הלא טוב לנו שוב מצרימה":

מא וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹֽבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י יְהוָ֑ה וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח׃

(מא) והוא לא תצלח - זו שאתם עושין לא תצלח:

מב אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין יְהוָ֖ה בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃

מג כִּי֩ הָעֲמָֽלֵקִ֨י וְהַכְּנַֽעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי־עַל־כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַֽחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה יְהוָ֖ה עִמָּכֶֽם׃

(מג) כי על כן שבתם - כלומר כי זאת תבוא לכם על אשר שבתם וגו':

מד וַיַּעְפִּ֕לוּ לַֽעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַֽאֲר֤וֹן בְּרִית־יְהוָה֙ וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ^[3] מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה׃

(מד) ויעפלו - לשון חוזק. וכן: (חבקוק ב, ד) "הנה עפלה". אינגרי"ש בלע"ז [עזי רוח], לשון עזות. וכן, (מיכה ד, ח) "עופל בת ציון". (ישעיה לב, יד) "עופל ובחן". ומדרש תנחומא מפרשו: לשון אופל. הלכו חשכים, שלא ברשות:

[רש"י שמות ב, י]

מה וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָֽלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י^[4] הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד־הַֽחָרְמָֽה׃ {פ}

(מה) ויכתום - כמו (דברים ט, כא) ואכות אותו טחון, מכה אחר מכה:

עד החרמה - שם המקום, נקרא על שם המאורע. 

במדבר פרק טו  

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל־אֶ֨רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃

(ב) כי תבאו - בשר להם שיכנסו לארץ:

ג וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָה֙ עֹלָ֣ה אוֹ־זֶ֔בַח לְפַלֵּא־נֶ֨דֶר֙ א֣וֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹֽעֲדֵיכֶ֑ם לַֽעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהוָ֔ה מִן־הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן־הַצֹּֽאן׃

(ג) ועשיתם אשה - אין זה צווי אלא כשתבואו שם ותעלה על לבבכם לעשות אשה לה':

ריח ניחח - שיהיה נחת רוח לפני:

לפלא נדר או בנדיבה וגו' - או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם שחייבתי אתכם לעשות במועד:

ד וְהִקְרִ֛יב הַמַּקְרִ֥יב קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָ֑ה מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן׃

(ד) והקריב המקריב - תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה. המנחה, כליל. והשמן, נבלל בתוכה. והיין, לספלים. כמו ששנינו במסכת סוכה (סוכה מח, א):

ה וְיַ֤יִן לַנֶּ֨סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּֽעֲשֶׂ֥ה עַל־הָֽעֹלָ֖ה א֣וֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָֽד׃

(ה) לכבש האחד - על כל האמור למעלה הוא מוסב על המנחה ועל השמן ועל היין:

ו א֤וֹ לָאַ֨יִל֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֑ים בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן שְׁלִשִׁ֥ית הַהִֽין׃

(ו) או לאיל - ואם איל הוא. ורבותינו דרשו: "או" לרבות את הפלגס לנסכי איל:

ז וְיַ֥יִן לַנֶּ֖סֶךְ שְׁלִשִׁ֣ית הַהִ֑ין תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃