במדבר פרק טז

א וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י^[1] וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃

(א) ויקח קרח - פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא:  

ויקח קרח - לקח את עצמו לצד אחד. להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה. וזהו שתרגם אונקלוס: "ואתפלג". נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת. וכן, (איוב טו, יב) "מה יקחך לבך". לוקח אותך, להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר: "ויקח קרח" - משך ראשי סנהדראות שבהם, בדברים. כמו שנאמר, (במדבר כ, כה) "קח את אהרן". (הושע יד, ג) "קחו עמכם דברים":

בן יצהר בן קהת בן לוי - ולא הזכיר "בן יעקב"? שבקש רחמים על עצמו שלא ייזכר שמו על מחלוקתם. שנאמר, (בראשית מט, ו) "ובקהלם אל תחד כבודי". והיכן נזכר שמו על קרח? בהתייחסם על הדוכן בדברי הימים. שנאמר, (ד"ה א' ו, כב - כג) "בן אביאסף, בן קרח, בן יצהר, בן קהת, בן לוי, בן ישראל":

ודתן ואבירם - בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה, שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו. אוי לרשע אוי לשכנו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו. שנאמר, (שמות ו, יח) "ובני קהת" וגו'. עמרם הבכור, נטלו שני בניו גדולה. אחד מלך, ואחד כהן גדול. מי ראוי ליטול את השניה? לא אני שאני בן יצהר, שהוא שני לעמרם?! והוא מנה נשיא, את בן אחיו הקטן מכולם. הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה? עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות. רובן משבט ראובן שכיניו. והם, "אליצור בן שדיאור", וחביריו, וכיוצא בו. שנאמר, "נשיאי עדה קריאי מועד", ולהלן הוא אומר, (במדבר א, טז) "אלה קרואי העדה". והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו: טלית שכולה של תכלת, חייבת בציצית או פטורה?" אמר להם: "חייבת". התחילו לשחק עליו. אפשר טלית של מין אחר, חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה! 

בני ראובן - דתן ואבירם, ואון בן פלת:

ב וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃  

ג וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהוָֽה׃

(ג) רב לכם - הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה:

כלם קדושים - כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה:

ומדוע תתנשאו - אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברר לאחיך כהונה. לא אתם לבדכם שמעתם בסיני, "אנכי ה' אלהיך", (שמות כ, ב) כל העדה שמעו:

ד וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו׃

(ד) ויפול על פניו - מפני המחלוקת. שכבר זה בידם סרחון רביעי: חטאו בעגל, (שמות לב, יא) "ויחל משה". במתאוננים, (במדבר יא, יב) "ויתפלל משה". במרגלים, (שם יד, יג) "ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים". במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו, ופייס עליו אוהבו, פעם ושתים ושלש. כשסרח רביעית, נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר: "עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני":

[ביאור]

ה וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כָּל־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהוָ֧ה אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃

(ה) בקר ויודע וגו' - עתה עת שכרות הוא לנו, ולא נכון להראות לפניו. והוא היה מתכוון לדחותם, שמא יחזרו בהם:

בקר ויודע ה' את אשר לו - לעבודת לויה:

ואת הקדוש - לכהונה:

והקריב - אותם אליו. והתרגום מוכיח כן: "ויקרב לקדמוהי" יקרב לשמושיה. ומדרשו: "בקר", אמר לו משה: "גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו". שנאמר, (בראשית א, ה - ז) "ויהי ערב ויהי בוקר, ויבדל". כך, (דה"א כג יג) "ויבדל אהרן להקדישו" וגו':

ו זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכָל־עֲדָתֽוֹ׃

(ו) זאת עשו קחו לכם מחתות - מה ראה לומר להם כך? אמר להם: בדרכי הגויים יש נימוסים הרבה, וכומרים הרבה, ואין כולם מתקבצים בבית אחד. אנו, אין לנו אלא ה' אחד, ארון אחד, ותורה אחת, ומזבח אחד, וכהן גדול אחד. ואתם מאתים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה. אף אני רוצה בכך. הא לכם תשמיש חביב מכל, היא הקטרת, החביבה מכל הקרבנות. וסם המות נתון בתוכו, שבו נשרפו נדב ואביהוא. לפיכך התרה בהם, "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש",  כבר הוא בקדושתו. וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש? אלא אמר להם משה, הריני אומר לכם שלא תתחייבו, מי שיבחר בו יצא חי, וכולכם אובדים:

מחתות - כלים שחותין בהם גחלים, ויש להם בית יד:

ז וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן ׀ אֵ֡שׁ וְשִׂימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן ׀ קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְהוָ֖ה ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃

(ז) רב לכם בני לוי - דבר גדול אמרתי לכם. ולא טיפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב? אלא הם חטאו על נפשותם. שנאמר, "את מחתות החטאים האלה בנפשותם". וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו. שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר: "בשבילו אני נמלט". וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו, כולם מתנבאים ברוח הקודש. שנאמר, (ד"ה א' כה, ה) "כל אלה בנים להימן". אמר: "אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום?!" לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה, שכולם אובדים ואחד נמלט. "אשר יבחר ה' הוא הקדוש". טעה ותלה בעצמו. ולא ראה יפה. לפי שבניו עשו תשובה. ומשה היה רואה. תנחומא:

רב לכם - דבר גדול נטלתם בעצמכם לחלוק על הקב"ה:

ח וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃

(ח) ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי - התחיל לדבר עמו דברים רכים, כיון שראהו קשה עורף. אמר, עד שלא ישתתפו שאר השבטים ויאבדו עמו, אדבר גם אל כולם. התחיל לזרז בהם, "שמעו נא בני לוי":

ט הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵֽעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַֽעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה וְלַֽעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לְשָֽׁרְתָֽם׃

(ט) ולעמוד לפני העדה - לשיר על הדוכן:

י וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כָּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵֽי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה׃

(י) ויקרב אתך - לאותו שירות שהרחיק ממנו שאר עדת ישראל:

יא לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּֽעָדִ֖ים עַל־יְהוָ֑ה וְאַֽהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י תלונו (תַלִּ֖ינוּ) עָלָֽיו׃

(יא) לכן - בשביל כך "אתה וכל עדתך הנועדים" אתך "על ה'", כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן. ולא לנו היא המחלוקת הזו:

יב וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַֽאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּֽאמְר֖וּ לֹ֥א נַֽעֲלֶֽה׃

(יב) וישלח משה וגו' - מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום:

לא נעלה - פיהם הכשילם. שאין להם אלא ירידה:

יג הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֨נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַֽהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ^[2] גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר׃

[רש"י שמות ט, יז]