ז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

ח קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָֽעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע^[1] לְעֵֽינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהֽוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֨יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָֽעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃

(ח) ואת בעירם - מכאן, שחס הקב"ה על ממונם של ישראל:

[רש"י דברים לב, מט]

ט וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃

י וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃

(י) ויקהלו וגו' - זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה:

המן הסלע הזה נוציא - לפי שלא היו מכירין אותו. לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר. והיו ישראל אומרים להם, מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים? לכך אמר להם, "המורים", סרבנים, לשון יוני, שוטים, מורים את מוריהם, "המן הסלע הזה", שלא נצטווינו עליו, "נוציא לכם מים":

[רש"י דברים לג, ח]

יא וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּֽעֲמָ֑יִם וַיֵּֽצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָֽעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃ {ס}

(יא) פעמים - לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין. לפי שלא ציווה המקום להכותו אלא: "ודברתם אל הסלע". והמה דברו אל סלע אחר, ולא הוציא. אמרו: שמא צריך להכות כבראשונה. שנאמר: (שמות יז, ו) "והכית בצור". ונזדמן להם אותו סלע, והכהו:

[רש"י בראשית יח, ד] 

יב וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹֽא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֨יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃

(יב) יען לא האמנתם בי - גלה הכתוב, שאילולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ. כדי שלא יאמרו עליהם: כעוון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ כך היה עון משה ואהרן. והלא: (במדבר יא, כב) "הצאן ובקר ישחט" קשה מזו? אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב. וכאן שבמעמד כל ישראל לא חסך עליו הכתוב, מפני קדוש השם:

להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים: מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו:

לכן לא תביאו - בשבועה. כמו: (שמואל א' ג, יד) "לכן נשבעתי לבית עלי", נשבע בקפיצה. כדי שלא ירבו בתפילה על כך:

יג הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ^[2] בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃ {ס}

(יג) המה מי מריבה - הם הנזכרים במקום אחר. את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים. לכך גזרו: (שמות א, כב) "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו":

ויקדש בם - שמתו משה ואהרן על ידם. שכשהקב"ה עושה דין במקודשיו, הוא יראוי ומתקדש על הבריות. וכן הוא אומר: (תהילים סח, לו) "נורא אלהים ממקדשיך". וכן הוא אומר: (ויקרא י, ג) "בקרובי אקדש":

[סוטה יב,ב] [ספר המצוות מ"ע ר"ט]