י וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

יא פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹֽא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃

(יא) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - לפי שהיו השבטים מבזים אותו:

"הראיתם 'בן פוטי', זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל?!" לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן:

בקנאו את קנאתי - בנקמו את נקמתי. בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר. אנפרימנ"ט בלע"ז [חמה]:

יב לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃

יג וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַֽחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

(יג) והייתה לו - בריתי זאת:

ברית כהנת עולם - שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן? לא נתנה אלא לאהרן, ולבניו שנמשחו עמו, ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן. אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן. וכן שנינו בזבחים (קא ב), "לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי":

לאלהיו - בשביל אלוהיו. כמו, (במדבר יא, כט) "המקנא אתה לי". (זכריה ח ב) "וקנאתי לציון", בשביל ציון:

יד וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי^[1]׃

(יד) ושם איש ישראל וגו' - במקום שייחס את הצדיק לשבח, ייחס את הרשע לגנאי:

נשיא בית אב לשמעני - לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון. דבר אחר: להודיע שבחו של פינחס. שאע"פ שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם. לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה:

טו וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃ {פ}

(טו) ושם האשה המכה וגו' - להודיעך שנאתם של מדינים, שהפקירו בת מלך לזנות, כדי להחטיא את ישראל:

ראש אומות - אחד מחמשת (במדבר לא ח) "מלכי מדין את אוי ואת רקם ואת צור" וגו'. והוא היה חשוב מכולם, שנאמר "ראש אמות". ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו, מנאו שלישי:

בית אב - חמישה בתי אבות היו למדין: עיפה, ועפר, וחנוך, ואבידע, ואלדעה. וזה היה מלך לאחד מהם:

טז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

יז צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃

(יז) צרור - כמו "זכור", "שמור", לשון הווה. עליכם לאייב אותם:

יח כִּ֣י צֹֽרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃

(יח) כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור - שהפקירו בנותיהם לנות, כדי להטעותכם אחר פעור. ואת מואב לא ציווה להשמיד? מפני רות שהייתה עתידה לצאת מהם. כדאמרינן בבבא קמא (לח, ב)   

במדבר פרק כו 

א וַיְהִ֖י אַֽחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה {פ}וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַֽהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃

(א) ויהי אחרי המגפה וגו' - משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מניין הנותרות. דבר אחר. כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במניין. עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במניין: 

ב שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁ ׀ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

(ב) לבית אבתם - על שבט האב יתייחסו, ולא אחר האם:

ג וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃

(ג) וידבר משה ואלעזר הכהן אתם - דברו עמם על זאת, שציוה המקום למנותם:

לאמר - אמרו להם, "צריכים אתם להימנות":

ד מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּֽאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּֽצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

(ד) מבן עשרים שנה ומעלה כאשר ציוה וגו' - שיהא מנינם מבן עשרים שנה ומעלה. שנאמר (שמות ל יג) "כל העובר על הפקודים" וגו':