במדבר פרק ל

ב וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃

(ב) ראשי המטות - חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה, ואחר כך לכל בני ישראל. ומניין שאף שאר הדברות כן? תלמוד לומר, (שמות לד, לא - לב) "וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה, וידבר משה אליהם. ואחרי כן נגשו כל בני ישראל". ומה ראה לאומרה כאן? למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה. ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות. או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד? נאמר כאן "זה הדבר", ונאמר בשחוטי חוץ, (ויקרא יז, ב) "זה הדבר". מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר, "דבר אל אהרן" וגו', אף זו נאמרה לכולן:

זה הדבר - משה נתנבא (שמות יא, ד) ב"כה אמר ה' כחצות הלילה", והנביאים נתנבאו ב"כה אמר ה'", מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון "זה הדבר". דבר אחר: "זה הדבר" מיעוט הוא, לומר, שהחכם בלשון התרה, ובעל בלשון הפרה, כלשון הכתוב כאן. ואם חלפו אין מותר ואין מופר:

ג אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַֽעֲשֶֽׂה׃

(ג) נדר - האומר הרי עלי קונם, שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני.יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו "ככל היוצא מפיו יעשה"? תלמוד לומר: "לאסור אסר", את המותר. ולא להתיר את האסור:

לא יחל דברו - כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין:

[ספר המצות מ"ע צ"ד] [ספר המצות מ"ע צ"ה] [ענין נדרים, לקו"ש חלק ד פרשת מטות עמ' 1076 ואילך] [רמב"ם ספהמ"צ מל"ת קנז]

ד וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַֽיהוָ֑ה וְאָֽסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃

(ד) בבית אביה - ברשות אביה ואפילו אינה בביתו:

בנעוריה - ולא קטנה ולא בוגרת.שהקטנה אין נדרה נדר. והבוגרת אינה ברשותו של אביה להפר נדריה.ואי זו היא קטנה? אמרו רבותינו: בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין.אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה, נדרה נדר. בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אינה צריכה להבדק:

ה וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶֽחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֨מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָֽסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃

ו וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָֽסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּֽי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃

(ו) ואם הניא אביה אותה - אם מנע אותה מן הנדר. כלומר שהפר לה.הנאה זו איני יודע מה היא? כשהוא אומר ,ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר", הוי אומר הנאה זו הפרה.ופשוטו לשון מניעה והסרה. וכן (במדבר לב, ז) "ולמה תניאו". וכן (תהילים קמא, ה) "שמן ראש אל יני ראשי". וכן (במדבר יד, לד) "וידעתם את תנואתי", את אשר סרתם מעלי:

וה' יסלח לה - במה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה ועוברת על נדרה, ושותה יין, ומטמאה למתים. זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר. ואם המופרים צריכים סליחה, קל וחומר לשאינן מופרים:

ז וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָֽסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃

(ז) ואם היו תהיה לאיש - זו ארוסה. ואינו אלא נשואה? כשהוא אומר "ואם בית אישה נדרה", הרי נשואה אמור, וכאן בארוסה. ובא לחלוק בה, שאביה ובעלה מפירין נדריה. הפר האב ולא הפר הבעל, או הפר הבעל ולא הפר האב, הרי זה אינו מופר. ואין צריך לומר אם קיים אחד מהם. 

ונדריה עליה - שנדרה בבית אביה ולא שמע בהן אביה, ולא הופרו ולא הוקמו:

ח וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶֽחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָֽסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ׃

(ח) ושמע אישה וגו' - הרי לך שאם קיים הבעל שהוא קיים:

ט וְ֠אִם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָֽסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַֽיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃

(ט) והפר את נדרה אשר עליה - יכול אפילו לא הפר האב? תלמוד לומר: "בנעוריה בית אביה", כל שבנעוריה ברשות אביה היא:

י וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־אָֽסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ׃

(י) כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה - לפי שאינה לא ברשות אב ולא ברשות בעל. ובאלמנה מן הנישואין הכתוב מדבר. אבל אלמנה מן האירוסין, מת הבעל נתרוקנה וחזרה לרשות האב:

יא וְאִם־בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ־אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל־נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה׃

(יא) ואם בית אישה נדרה - בנשואה הכתוב מדבר:

יב וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶֽחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֨מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָֽסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃

יג וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם ׀ אִישָׁהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃

יד כָּל־נֵ֛דֶר וְכָל־שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ׃

(יד) כל נדר וכל שבועת אסר וגו' - לפי שאמר שהבעל מפר, יכול כל נדרים במשמע? תלמוד לומר: "לענות נפש", אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש בלבד. והם מפורשים במסכת נדרים (דף עט א):

טו וְאִם־הַֽחֲרֵשׁ֩ יַֽחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כָּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כָּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּֽי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ׃

(טו) מיום אל יום - שלא תאמר מעת לעת, לכך נאמר "מיום אל יום". ללמדך שאין מפר אלא עד שתחשך:

טז וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַֽחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֹנָֽהּ׃

(טז) אחרי שמעו - אחרי ששמע וקיים. שאמר אפשי בו, וחזר והפר לה, אפילו בו ביום:

ונשא את עונה - הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין.  

יז אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ {פ}