במדבר פרק לא

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

ב נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּֽאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃

(ב) מאת המדינים - ולא מאת המואבים. שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם. שלא נאמר אלא (דברים ב, ט) "אל תתגר בם מלחמה". אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. ד"א, מפני ב' פרידות טובות שיש לי להוציא מהם: רות המואביה, ונעמה העמונית:

ג וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִֽהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְהוָ֖ה בְּמִדְיָֽן׃

(ג) וידבר משה וגו' - (ספרי) אף ע"פ ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר:

החלצו - כתרגומו לשון חלוצי צבא מזויינים:

אנשים - צדיקים. וכן (שמות יז, ט) "בחר לנו אנשים". וכן, (דברים א, יג) "אנשים חכמים וידועים":

נקמת ה' - שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקב"ה:

ד אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃

(ד) לכל מטות ישראל - (ספרי) לרבות שבט לוי:

ה וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵֽאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא׃

(ה) וימסרו - להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל. עד שלא שמעו במיתתו, מה הוא אומר, (שמות יז, ד) "עוד מעט וסקלוני". ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת, עד שנמסרו על כרחן:

ו וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹֽצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃

(ו) אותם ואת פינחס - מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם. ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר? אמר הקב"ה, מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי בת צור, יגמור. ד"א, שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו. שנאמר (בראשית לז, לו), "והמדינים מכרו אותו". (סוטה מג, א) ומנין שהיתה אמו של פינחס משל יוסף? שנאמר (שמות ו, כה) "מבנות פוטיאל". מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"א. ומזרע יוסף שפטפט ביצרו. ד"א שהיה משוח מלחמה:

וכלי הקדש - זה הארון והציץ. שהיה בלעם עמהם, והפריח מלכי מדין בכשפים. והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו, והם נופלים. לכך נאמר, "על חלליהם" במלכי מדין. שנופלים על החללים מן האויר. וכן בבלעם כתיב, "על [אל] חלליהם" (יהושע יג, כב):

בידו - ברשותו. וכן, (במדבר כא, כו) "ויקח את כל ארצו מידו":

ז וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃  

ח וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָֽרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֨קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָֽרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב׃

(ח) חמשת מלכי מדין - וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הוזקק לומר "חמשת"? אלא ללמדך ששוו כולם בעצה, והושוו כולם בפורענות.  בלעם הלך שם ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו (ספרי). ויצא ממדין לקראת ישראל, ומשיאן עצה רעה. אמר להם, אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם. ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להלחם?! נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו:

בחרב - הוא בא על ישראל והחליף אומנתו באומנותם שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו. אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב. שנאמר, (בראשית כח, מ) "ועל חרבך תחיה":

[רש"י במדבר פרק כ"ב פסוק כ"ג]

ט וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת־כָּל־מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת־כָּל־חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ׃

י וְאֵ֤ת כָּל־עָֽרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל־טִֽירֹתָ֑ם שָֽׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ׃

(י) טירתם - מקום פלטרין שלהם. שהוא לשון מושב כומרים יודעי חוקיהם. ד"א, לשון מושב שריהם. כמו שמתורגם, "סרני פלשתים", "טורני פלשתאי":

יא וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כָּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃

(יא) ויקחו את כל השלל וגו' - מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות. שנאמר, "את כל השלל" וגו'. ועליהם מפורש בקבלה "שניך כעדר הרחלים" וגו'. אף אנשי המלחמה שביך כולם צדיקים:

שלל - הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין:

בז - הוא ביזת מטלטלין שאינם תכשיטין:

מלקוח - אדם ובהמה. ובמקום שכתוב "שבי" אצל "מלקוח", "שבי" באדם, ו"מלקוח", בבהמה:

יב וַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י וְאֶת־הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל־עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ {ס}